iconקישור לגירסת הדפסה

הודו לה' קראו בשמו

למנצח לבני קרח מזמור. רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב. נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך. שובנו א-לקי ישענו והפר כעסך עמנו. הלעולם תאנף בנו תמשך אפך לדר ודר. הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך. הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו. אשמעה מה ידבר הא-ל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה. אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו. חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

(תהילים פה)

בכל מילה במזמור זה ניתן לחוש באופן מלא את התייחסותו אלינו. מאות שנים הייתה תחושה, מעבר לעובדה שהיינו בגלות, שרצון ה' בארצו נעלם ואיננו. ולפתע אנו חשים: "רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב. נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך". ישנה תחושה שלא רק שה' חוזר ורוצה בנו, אלא הכל מסתדר; יש כאן אמירה שהנה הגענו אל הכול, "...כסית כל חטאתם סלה. אספת כל עברתך...". אולם מיד דוד מוסיף: "שובנו א-לקי ישענו והפר כעסך עמנו. הלעולם תאנף בנו תמשך אפך לדר ודר. הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך".

כמעט בלתי אפשרי לקרוא את שני הקטעים יחדיו. מחד-גיסא, יש תחושה של גאולה, ולא רק של גאולה חלקית, אלא של ישועה שבה הכל מסתדר, ומאידך-גיסא, מתפללים כאן מתוך תחושה שעדיין יש כעס ועדיין קיים חרון אף.

נדמה, כי שתי התחושות הללו מלוות אותנו גם כיום. אנו חשים בגאולה אחרי תקופה כה ארוכה; הקב"ה רוצה בארצו באופן מלא, "אספת כל עברתך", כל חטאי ישראל כופרו. אין זו ישועה מקומית, אלא מהלך גדול, מוחלט ושלם. אך יחד עם זאת אנו חשים שאנו עדיין רחוקים מן הסוף ועומדים בשלב הרבה יותר ראשיתי, קשה, שלב שעולה ממנו הזעקה: "הלעולם תאנף בנו"?!

אשמעה מה ידבר הא-ל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה. אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו. חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

אנו שקועים לרוב בתפילות שיש בהן זעקה והן מבטאות את תחושת "הלעולם תאנף בנו", אך עם זאת אנו יודעים לפתוח בזמר, בהודאה, בהכרה כי חלה כאן ישועה שהיא הרבה מעבר לכל ישועה שהכרנו עד היום.

הודו לה'

בספר סדר עולם[1] נאמר, שדוד תיקן לומר בקביעות על קרבן התמיד את המזמור: "הודו לה' קראו בשמו וגו' ".[2] נתבונן מעט במשמעות המזמור.

ישנם כמה שלבים שאנו נתבעים לעבור כשאנו באים להתייחס לנפלאות ה'. "הודו לה'" - ראשית, תמיד צריכה להופיע ההודיה. אדם החש שעבר עליו אירוע משמעותי, שהשתנו חייו, חייב להכיר תודה כתגובה ישירה לחוויותיו. ואולם אפשר גם להודות באופן אחר - כמתבונן מהצד, הרואה אדם אחר או ציבור שלם שמאורעות גדולים עוברים עליהם, ומשבח ומהלל על אותם נפלאות. הודיה כזו אינה נובעת מתוך שותפות ממשית, ולפיכך איננה הודיה אמיתית!

לפעמים כדי להלל ולשבח האדם צריך לחוות ממש את הדברים. המתבונן מהצד לא חש במלוא העוצמה, לא רק כי אינו מבין דיו, אלא כי רק כאשר הדברים קורים לאדם עצמו, הן כפרט והן כחלק מציבור, רק אז הוא קולט את הדברים באופן מלא. הוא לא רק "מבין" שמשהו התרחש, אלא ההתרחשות חודרת לתוכו באופן מלא יותר, וככל שהמאורעות רציניים ומשמעותיים יותר - הם הופכים להיות חלק מכלל הווייתו.

ואז, כאשר הדברים חודרים פנימה, אמורה לבקוע אותה הודיה המתבטאת במילים "הודו לה'". בקומנו ביום רגיל אנו מתחילים בהודיה - מודה אני! והדברים שאדם מודה עליהם הם החוויה הפשוטה והברורה ביותר שלו, על אחת כמה וכמה שחוויות משמעותיות הממלאות את כל ישותו של האדם, גורמות לו פשוט להודות!

קראו בשמו

מה היא קריאה בשם ה'? הרמב"ן בפרשת לך-לך על הפסוק "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' "[3] מפרש: "והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם". אך גם אם לא נפרש כרמב"ן, יש כאן תביעה לקרוא בשמו! כשהאדם מודה הוא חווה חוויה, חי את המשמעות של האירוע שקרה לו, ומתוך כך הוא מתעורר להכיר מי הוא נותן הטובה, ומכיר לו תודה. אך במובן מסוים הוא נשאר במרכז, הרי הוא "הכתובת" שאליה פנה הקב"ה. "רצית ה' ארצך... נשאת עון עמך" - הקב"ה רוצה בנו. אנו במרכז ואנו מכירים בה' ומודים לו.

אך יש תביעה לעבור מהודיה לקריאה בשמו - להעתיק את נקודת הכובד המרכזית מהאדם לקב"ה. לעבור מההבנה שהקב"ה הוא הנותן לאדם, אל הקריאה בשמו של הקב"ה. ברובד מסוים אפילו להתנתק ממה שהתרחש לאדם מכיוון שכל מה שקרה היה רק אמצעי לפתוח את האדם אל אותו נותן - ואחר כך לדלג אליו; לא רק שהאדם יחוש את מה שקרה לו, אלא להעתיק אותו מהחוויות שלו ולהתמקד בה'. להזכיר את שם ה'!

הודיעו בעמים עלילותיו

מכאן יכול לבוא השלב הבא - להודיע בעמים עלילותיו. אם אדם מבין שהוא אינו המוקד, אלא הוא רק אמצעי על מנת להתרכז בנותן, אזי אפשר להתחיל להוציא את הדברים החוצה, להודיע את פועלו בעולם. "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו. שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו" - פסוקים אלו מתארים באופן תמציתי את מה שהאדם אמור לעבור כתגובה למאורעות הנפלאים שעברו עליו; לחיות אותם ולהכיר בהם ומתוך כך להכיר תודה ולקרוא בשמו, ואז לפרסם את שמו בעולם.

שירו לו

"שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו" נראה שאת הפסוק הראשון (הודו לה' וגו'), אפשר היה להבין כהוראות פורמליות בלבד. יש בו הסבר מה צריך לעשות. הורו לאדם להודות - יאמר "תודה רבה". הורו לו לקרוא בשם ה' - יאמר "ה' הוא שעשה לי את כל הטובות האלה". הכל קר ומחושב, והאדם יקיים זאת מתוך הכרה והבנה שהוא עושה את חובתו כלפי הקב"ה.

אך הפסוק הבא תובע הרבה יותר מזה. לא די לקרוא, לא די להודות ולהודיע - אלו פעולות קצרות ומחושבות. נאמר "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו". צריך לשיר, לזמר, לשוח. אדם ששר באותן נפלאות ומשוחח בהן - השירה והשיחה ממלאות אותו. הוא אינו עושה זאת כמצוות אנשים מלומדה על מנת לצאת ידי חובה, אלא כך הוא חי, ומתוך כך הוא שר ומשוחח באותן נפלאות. מצד אחד, הדברים פשוטים - מי שעבר הצלה תגובותיו הן של שירה וזמרה וכדו', אך מצד אחר מסתבר שאין זה דבר פשוט. לא מבקשים, לא דורשים ולא תובעים שתשיר את מצבך ואת הישגיך, גם אם אתה מכיר את מי שנתן לך כל זאת. נאמר "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו" - אמנם, האדם צריך לחוות ולחיות לעומק את כל ההתרחשות שעברה עליו, אך מכאן מוטל עליו לרדת לעומק הדברים ולמשמעותם. ברור ששרים כשניצָלים, זה חלק מהתחושה הפשוטה, וכלל לא צריך לומר לאדם לעשות זאת. אך צריך להבין שכל זה נעשה על מנת להעתיק את ההתייחסות ממך אל הנותן. לא רק כידיעה אלא כאמצעי שיביא לכך שתפנה אליו, תודה לו ותודיע עליו. או אז השיר הוא שיר הלל לקב"ה, והאדם רוקד, שר ושמח לכבוד הקב"ה. התפרצות השמחה היא שמחה על הקב"ה. האדם הוא כלי שדרכו אפשר לשיר ולזמר לקב"ה.

הנותן בדרך כלל, נותן כדי לסייע למקבל ולשקמו. אולם כאן האדם מקבל על מנת להכיר בקיומו של הנותן, על מנת שה' יתגלה. אין לאדם דרך אחרת לחוש בקב"ה ולהכיר אותו אלא דרך המאורעות שמתרחשים דרכו, ורק דרכו.

קשה מאד להגיע למדרגה כזאת. לעיתים אנו נאבקים אף על הקומה הראשונה, שבה האדם יבין שקורים לו דברים גדולים, ושמציאותו השתנתה. ואולם זה רק השלב הראשון, שעליו לכאורה לא היה צריך לדבר כלל; אלה הן התחושות הפשוטות ביותר, כאשר האדם - הן כפרט הן כציבור - חש שחייו השתנו. את זה עושים החושים הבריאים; אין צורך ללמד את זה. מה שצריך לימוד הוא הקומה השנייה - מקור ההתרחשות ומשמעות ההתרחשות, ולשם מה כל זה קורה. האדם מאפשר לקב"ה להפעיל דרכו מהלך כה גדול. האדם הוא נושא כליו של הקב"ה, המרכבה שמובילה את המהלך בעולם, עד כדי כך שהוא מסוגל לשיר ולזמר, לא לעצמו אלא לקב"ה.

לשם כך צריך אמונה גדולה. וכפי שמצינו בשירת הים, עם ישראל חייב כנראה לעבור שלב מסוים לפני שהוא מסוגל לפתוח בשירה: "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר: אשירה לה'...",[4] לשיר ולשמוח במצב כזה - לזה לא צריך אמונה. מי שאינו מסוגל לזה, חסר לו, ככל הנראה, משהו בחושים הפשוטים והבריאים. ואולם, כדי לשיר לה', לפצוח בזמר, בהתלהבות שכולה שירה לה', לכך צריך אמונה גדולה. רק אחרי דרגת אמונה מלאה ("ויאמינו בה'...") אפשר לשיר שיר לה'.

שתי בחינות באמונה

ישנן שתי בחינות באמונה זו:

תחילה להאמין שכל המהלך הוא מהלך שהקב"ה מוליך אותו. לא רק כידיעה, כי כאמור, מידיעה בלבד אי אפשר לשיר - אין זה די לשנן שהכל בהשגחת ה' וכדו'. אין די בידיעה תאורטית, אלא צריכה להיות הכרה בהירה, מעבר להבנה ולתחושות רגשיות. יש צורך בדרגה של אמונה כה מלאה והתוודעות פנים אל פנים, כדי שיהיה אפשר לשיר. זו התביעה מאתנו! לחיות ברמת אמונה כזאת שאפשר לשיר ולזמר.

אולם מעבר לכך, על האדם להאמין אמונה שתבהיר לו - "הודיעו בעמים עלילותיו... שיחו בכל נפלאותיו". לא רק לדעת שהכל מה', אלא לתפוס שמטרת כל הדברים שהקב"ה עושה אינה בעבור האדם; האדם אינו הכתובת. האדם והאומה הם רק כלים למשהו א-לקי הקורה בעולם, ועל האדם לא רק להבין, לשנן ולדעת זאת, אלא גם לחיות בתחושה כזאת.

הדבר דומה לאדם הנלחם על רעיון ומנצח. אם הרעיון הוא באמת הדבר המרכזי בחייו, הוא מבין שהתפיסה שהאמין בה היא זו שניצחה. לא הוא, פלוני בן אלמוני, כישות פרטית; לא הוא הצודק, אלא אותה אידאה היא הצודקת.

נצחון האידאה הישראלית

עם ישראל חי בעולם, או לפחות אמור לחיות בעולם, בתחושה שהוא עם שיש לו אידאה. הוא מסתובב בעולם, ויש לו התכונות והסיכוי להביא לידי ביטוי משהו שאין כמותו.

מאות שנים הייתה האידאה הזאת ללעג ולקלס - עם שמודיע לעולם שיש צורת חיים אחרת, בעוד הוא בחושך, בזוי ומושפל עד עפר, מוכיח לכאורה כי הרעיון הזה כבר אינו קיים. לפתע מגיע השלב שהוא מנצח, והוא יוצא משיעבוד לגאולה, משתחרר וחי חיים טובים ונוחים יותר. אז הוא אמור לחוש כי מה שהוא טען כל השנים - שיש לו רעיון שהוא אמור לייצגו - אכן הולך ומתממש, והרעיון הזה מנצח!

לא ראובן, שמעון ולוי - כאנשים פרטיים - חיים עכשיו חיים יותר נורמליים, אלא מתברר שהרעיון נכון. הרעיון לא שבק חיים; הוא קיים. יש ציבור שחי על פי הרעיון הזה; הוא חי כדי שיתגלו חיים מסוג אחר שאינו מוכר בעולם! הוא מבין שהתחושות הקיומיות הללו, הניצחון, החירות והחיים, שכל אדם וכל עם בעולם היה חוגג אילו חווה אותם, משמשים מרכבה למשהו הרבה יותר משמעותי; שכל מה שהוא טען כל העת, שהיה בראש מעייניו, משאת נפשו, כל זה הולך ומנצח.

עד אותו יום שבו הוקמה מדינת ישראל, היה אפשר להשתמש במצבו של עם ישראל כהוכחה שכל האידאה שלו חסרת יסוד. תפיסתם היסודית של אומות העולם נשענה על העובדה שעם ישראל הולך ונעלם. אך הנה חל מהפך לא טבעי, לא הגיוני ולא סביר, שגרם לעולם לאבד את יכולתו להגיב. יתרה מזאת, העולם נאלץ להתייחס אחרת לכל המתרחש.

אצל יהודי שחי את משמעות "רצית ה' ארצך" - לא 'רציתנו', או 'גאלתנו' - אמורה להתעורר השאלה, לְמה הוא שואף? האם הוא שואף שתהיה לו ארץ? אמנם כן, אך לא זו בלבד, אלא הוא שואף שהארץ תהיה ארץ ה'. כך הוא טען כל השנים - יש דבר כזה, "ארץ ה'".

בנוסף על הנאמר "רצית ה' ארצך" נאמר גם: "נשאת עון עמך" - יש עם שההגדרה שלו היא עם ה'! כך טען העם הזה כל השנים. וכשהעם הזה קם לתחייה מתהליך שנראה כגסיסה, הוא מבין שזו אינה רק הצלה; יציאה ממוות לחיים, אלא שהאידיאל שהוא נשא על גבו מתגשם. הוא מבין שדרכו מתממשת עכשיו תכליתו, ואולי תכלית ההוויה כולה!

אם האדם חי ברמת אמונה כזאת, אזי יש סיכוי שתהיה לו היכולת לשיר לקב"ה, ולשוח בנפלאותיו; זו שיחת היום שלו, ובזה הוא עסוק.

חלומות גדולים

כל זה אינו מפקיע מהתחושה שעל אף ההתקדמות העצומה של "רצית ה' ארצך שבת שבית יעקב", שפירושו: עם ה' וארץ ה' עולים עכשיו על מרכז הבימה, עדיין יש לנו חלומות גדולים. אנו חשים שלא רק שהקב"ה לא השלים את גאולתו, אלא אפו עדיין חורה בנו ואנו זועקים: "הלעולם תאנף בנו תמשך אפך לדר ודר?!". ואנו מתפללים: "הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך". ונזכה לסיים את השלב הנוכחי, ולשמוח לא רק בגאולתנו, אלא "ועמך ישמחו בך" - בקב"ה. "גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו".


     יום העצמאות התשנ"ה.

[1] סדר עולם רבה יד, ד"ה ויהי דוד.

[2] תהלים קה, א.

[3] בראשית יב, ח.

[4] שמות יד, לא - טו, א.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3072

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer