אנו מציינים את יום הזיכרון
לחללי מערכות ישראל, ולפיכך יש לעמוד קודם כל על המושג "זכירה". בתורה
מופיעה מספר פעמים תביעה לזכור מאורעות מסוימים, וישנן מצוות שכל הגדרתן היא עצם
הזכירה. נתייחס לשני זכרונות המשלימים זה את זה: מצד אחד - "למען תזכר את יום
צאתך מארץ מצרים",[1] ומצד אחר - "זכור את אשר
עשה לך עמלק".[2]
זכירת יציאת מצרים הינה
דרישה לזכור את כל מה שאמור לבוא לידי ביטוי במהותו של עם ישראל; לזכור את הנהגת
הקב"ה ואת השגחתו. אך לא רק את הקב"ה, אלא גם את "הדבר שיוצא"
ממצרים; לזכור את מה שנוצר שם ואת המטען העצום שהוטמע בישראל. הקב"ה בורא עַם
עִם מטרה וייעוד, עַם בעל אופי מסוים, המסוגל לבצע ייעוד זה. הנחת אבן היסוד לכל
זה נעשית ביציאת מצרים, ואת זה אנו מצווים לזכור.
עם זאת ישנו "זכור את
אשר עשה לך עמלק". אנו כורכים זכירה זו בזכירת יציאת מצרים.קודם כל מבחינה
היסטורית שני המאורעות קרו בסמיכות זה לזה. ואולם, מעבר לזה, עם ישראל יוצא עם
עוצמה רוחנית, עוצמה שבוודאי מורגשת כלפי פנים, אך בד בבד משודרת ומהדהדת כלפי חוץ
- "שָמעו עמים ירגזון",[3] וישנו עם המנסה לעמוד מול
היציאה הזו על כל משמעותה, ומנסה להתמודד עם כל מה שעם ישראל מייצג. עמלק מבטא את
כל מה שעומד נגד ישראל. כידוע, "קֹדש ישראל לה' ראשית תבואתֹה",[4] וכנגד זה "ראשית גוים
עמלק".[5] יש כאן התנצחות של
"ראשית" ב"ראשית". על כן זיכרון מעשה עמלק משלים את זיכרון
יציאת מצרים שהיא ראשית היווצרותו של עם ישראל. זיכרון יציאת מצרים אומר: דע מה
אתה, בפן החיובי, עם כל המשמעות המתלווית לידיעה זאת. זיכרון מעשה עמלק אומר: דע
מול מה אתה מתמודד, בפן השלילי, מול אילו כוחות אתה נלחם. מצוות הזכירה, הן במובנן
הפרטי - בהתייחסותן לאדם, והן במובנן הכללי - בהתייחסותן לאומה עניינן הוא להלחם
בסכנה שמא התהלכותנו בעולם תשכיח מאתנו את מהותנו הפנימית ואת אלה שעימם עלינו
להתמודד.
ישנן עוד שתי זכירות הנראות
שונות אך למעשה הן משלימות זו את זו:
1. "רק השמר לך ושמר
נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם
לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' א-לקיך בחרב"[6]
2. "זכור את אשר עשה ה' א-לקיך למרים בדרך בצאתכם
ממצרים".[7]
יש לזכור את מהותו של עם
ישראל כפי שבאה לידי ביטוי במעמד הר סיני. הופעת ה' במעמד הר סיני הוא חותמת המגלה
את מהותו של עם ישראל - היכולת להיפגש עם הקב"ה. הוא נפגש במלוא קומתו בהר
סיני עם פסגת העם - משה רבנו.
עם זאת, אנשים בתוך
עם ישראל, שלא כמו עמלק הבא מבחוץ, מערערים באופן מסוים על נבואת משה רבנו, כפי
שהדבר בא לידי ביטוי בהוצאת לשון הרע של מרים על משה. הוצאת לשון הרע היא התחלת
הכרסום במעמדו של איש הא-לקים, כביכול מתלבטים ומעבירים ביקורת על התנהגותו. לכך
באה ההבהרה הא-לקית: "פה אל פה אדבר בו".[8] יש להבהיר שמשה הוא שונה; משה
שקול כנגד כל ישראל. יש להבין ולזכור את מהותו של ישראל מתוך מעמד הר סיני, ועם
זאת - להבין ולזכור מיהו משה, לא רק כנציג, אלא אדרבה, כשונה וכחריג; להבדיל אותו
מכל הנביאים, כדי שנבין שאותו מקור של תורה הוא בלתי נתפס (כפי שהרמב"ם מאריך
לתאר בגדולתו של משה[9]).
אין לנו עניין לזכור את חטא
מרים כשלעצמו. אנו זוכרים כדי לדעת מאין באנו ולאן אנו הולכים, מה שורשנו ומהי
מגמתנו. זכירה משמעותה לקחת את הדבר הטמון בנקודה מן העבר ולהשליך את המשמעות
לכל הווייתנו הקיומית.
גזרה על
המת שישתכח מן הלב
כשבאים ליום זיכרון כמו זה
שלנו נראה שהדבריםאינם כה פשוטים. במושגים של אֵבֶל אין אנו רגילים למושג "זכירה".
ההפך הוא הנכון. חז"ל אומרים לנו "גזירה על המת שישתכח מן הלב".[10] יש דברים שצריך לזכור ויש
דברים שלא נאמר שיש לזכור אותם, להפך - יש גזירה שישתכחו. מדוע, אם כן, אנו קושרים
את מושג "יום הזיכרון" למושגים של אֵבֶל?!
הסיבה שאנחנו לא מוצאים את
הקשר היא מכיוון שזכירה בדרך כלל מחויבת לדברים שיש להם משמעות קיומית לגבי החיים,
וככל שהדברים יותר משמעותיים, כך הדרישה לזכירה יותר בסיסית. אך דברים שעברו מן
העולם - מדוע יש לזכור אותם? מדוע לזכור את העבר כשאין לו שום משמעות להווה?
אמנם, עם ישראל מציין ימי
חורבן, אך ההסבר לגביהם הוא כי אלו דברים שלא עברו מן העולם, הם ודאי לא ישתכחו מן
הלב, ואנו מאמינים שהם יחזרו לתחייה. כלומר מה שנעוץ בתעניות על החורבן הוא
הציפייה שהקב"ה יהפוך אותם מאֵבֶל ויגון לימי שמחה. אנו מתאבלים על אותם
דברים שאנו מצפים שמצבם ישתנה, ואז נפסיק להתאבל.
אנו רוצים להבין כיצד אפשר
לדבר על ימי הזיכרון הציבוריים וימי הזיכרון הפרטיים במושגים של
"זיכרון", בד בבד עם האמירה של "גזירה על המת שישתכח מן הלב".
ישנה הרגשה שמה שאנו רוצים לזכור הוא תמיד משהו שאמור ללוות אותנו הלאה, להמשך
הדרך, ובמילים אחרות, לא לזכור את האֵבֶל אלא לזכור את החיים! אמנם ישנם דברים
רבים שאנו תופסים את ערכם רק כשהם מסתלקים מאיתנו, אך הנקודה המשמעותית היא לא
זיכרון האובדן, אלא הרצון להמשיך ולחוות את משמעותם של אותם חיים שאבדו בחייהם של
אלו שנשארו. הדברים ודאי נכונים בהקשרים פרטיים, אולם בהקשרים ציבוריים הדברים אף
מתחדדים. עצם העובדה שאנו מציינים יום מסוים, שהוא בוודאי לא יום נפילתם של אלה
שאבדו, מחדד את העובדה שאין אנו מציינים אובדן של דמות מסוימת. קשה לחוש את
משמעות הזכירה באופן כללי, לכן האדם נפגש עם איזו דמות פרטית, אישית, שומע עליה,
חושב עליה וכו'. אך האדם רוצה לחוות משהו מעבר לאותה דמות פרטית שיש לה יום מיוחד
- הוא יום נפילתה. על כן יש יום מוצהר לעם ישראל כציבור לזכור, אולי באמצעות
הדמויות הפרטיות, משהו הרבה יותר רחב וכללי. יש מכנה משותף שאותו אנו רוצים לשמור
ולזכור כדבר שילווה אותנו הלאה.
התחושה הבסיסית היא שישנו
היבט ציבורי משותף. ישנם ביטויים שחוזרים ונשנים בהקשרו של יום הזיכרון, בסגנון של
"במותם ציוו לנו את החיים". הסתלקותו של אותו פלוני קשורה אליי.
לא מדובר רק על עוד יהודי שהלך לעולמו ככל האדם. הסתלקותו נעשתה בעבורי. ישנה כאן
משימה משותפת במאבק שבו כולנו חטיבה אחת; ישנו חורבן שקורה תוך כדי ההתקדמות
הציבורית, וברור שהאדם אינו יכול להישאר מן הצד ולא לקחת חלק בה. כשעולות התחושות
שכולנו פועלים ביחד למען אותה מטרה, עולות המחשבות: מדוע דווקא הם ולא אנחנו? מי
היה אמור ללכת עבור מי? הרי כולם שווים, בבחינת "מאי חזית דדמא דידך סומק
טפי?". [11] ישנה אפילו תביעה בסיסית,
אינסטינקטיבית, לזכור יהודים שאולי לא הכרנו אף אחד מהם. שאם לא כן, ניתפס בחריפות
במעין "הרצחת וגם ירשת" - מובן שלא אתה רצחת, אך מישהו נפל ובזכותו אתה
ממשיך לחיות, ואילו אתה אינך מתעניין, כי לא הכרת אותו?! כיצד ייתכן הדבר - הרי כל
הוויתך חיה וממשיכה מכוח נפילתו!
הדברים נכונים הן במובן
האישי - זיכרון האדם שנפל משמש לאדם אחר מעין מגדלור המלווה אותו הלאה, והן במובן
הציבורי - עם הזוכר את נופליו מבטא בכך את רצף החיים המתמשך. יש עם שממשיך את
דרכם! כשם ש"בן כרעיה דאבוה",[12] הבן חש שיש חיים שהוא חייב
להמשיכם גם משום שהוא בן של אביו, וגם כי הוא יודע שכל מה שאביו השקיע בחיים היה
כדי לעצב את החיים שיבואו בעקבותיו. הוא אינו זוכר נקודת אופי כזו או אחרת, אלא
הוא זוכר שדבר מרכזי בחיי אביו היה לבנות את החיים למען החיים שאחר-כך, למען ההמשך.
יש כאן חובת זכירה של חיים
קודמים מכיוון שיש פה ביטוי חזק ביותר לחיים שכל מגמתם היא רצף אין-סופי של חיים שהולכים
ומתקדמים, הולכים ומשתכללים; לא חיים זמניים. אנשים אלו הביאו לידי ביטוי את
העובדה שהאדם חי לא רק את חייו הפרטיים ולא רק את חייו הרגעיים. את זה יש לזכור.
זו המשמעות של זכירה - חיים שאינם סופיים, שאינם נגמרים, ושלא ייגמרו לעולם, חיים
שכל מגמתם היא ההכנה לעתיד. כשהאדם בונה את חייו באופן כזה, המוקד של חייו הוא
לדאוג שחייו יימשכו הלאה במובן הרחב והעמוק. זה יכול לנבוע מתוך ראייה ציבורית
רחבה, הגולשת מעבר למושגי הזמן ולמושגי פרט ללא חשבונות פרטיים. בנסיבות פשוטות של
אובדן חיים לא מרגישים תחושות כאלו בצורה כל כך חזקה. טבעו של עולם הוא שאב רוצה
שתהיה המשכיות למה שהוא רצה לבנות, אך כשאדם מקדיש את כל חייו כדי שהאחר יחיה, בלי
לתת לעצמו דין-וחשבון, כי זה פשוט טבוע בו - זה דבר גדול.
לפיכך, לא ייתכן שאדם
יחגוג את יום העצמאות ללא יום הזיכרון! אם אדם אינו תופס את העובדה שהוא חי על
בסיס חיים שנגדעו, יש בו ממד מסויים של "הרצחת וגם ירשת"! עליו לקלוט
שהוא המשך חיים של אחרים ולאור זאת עליו לבחון את עצמו: האם הוא חי חיי רגע,
שעליהם יצטרכו לומר "שישתכחו מן הלב" או שהוא חי חיים כאלו שברור
שיִיזָּכְרוּ! החיים שהוא בוחר לחיות הם בעלי משמעות מעבר למושגים של יחיד
וזמן מסויים, והאדם מופקד לחיות חיים ציבוריים כאלה.
משמעות נוספת היא שמלבד
זכירת חייהם של הנופלים, שאיננה זכירת המוות כמות שהוא, עם ישראל מציין ימי אֵבֶל
על נפילתם של רבים בתהליך התקדמותו. זהו חלק מחורבן בתהליך של התקדמות, ועל כך
מתאבלים - על כי עדיין צריכים ליפול במערכות גאולתנו. וכשם שמציינים חורבן כדוגמת
חורבן בית-המקדש, מתוך הכרה שיש כאן מצב לא נורמלי, שלא ייתכן שיתמיד, ושהוא אמור
להשתנות, כך גם בחורבן המלווה את התהליכים שבהם אנו מצויים. כל אחד מרגיש שיש כאן
אֵבֶל מסוג אחר, שונה גם מהאבל שֶצִּיַּנּוּ לפני שבוע - יום השואה. זהו אֵבֶל של
עם בקוממיות. כל אחד מרגיש שיש הבדל בין יהודים שניספו בשואה לבין חללי צה"ל,
בין יהודים שניספו במסעי הצלב, לבין יהודים שנפלו במערכות ישראל. זהו חורבן שמתקשר
אצלנו לתחושה המרוממת של היום שלפנינו, ומשקף את החלקיות של התהליך; תהליך שמתרחש
באופן כזה, טומן בחובו כאבים במובן הציבורי! עם שעדיין צריך להילחם על גאולתו
ופדות נפשו באופנים כאלו, על זה הציבור צריך להתאבל, וזה נעשה באמצעות התאבלות
על כל היחידים שהיו צריכים למסור את נפשם כדי שאנו נוכל להמשיך הלאה ולצעוד. יש
להתאבל, כי אנו מאמינים באמונה שלמה שיש דרך אחרת של גאולה; יכולה להיות גאולה
סלולה יותר - לא בחמה שפוכה![13]
ייתכן, כי במובן הרחב יותר,
הדבר הזה אמור ללוות כל אֵבֶל. אנו רגילים לומר "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים
דמעה מעל כל פנים".[14] אנו מבינים שעצם תופעת המוות
היא מצב פגום, ולכן אנו מתאבלים.
אנו אמורים לשלב ביום הזה ממד של אֵבֶל
ציבורי - מעבר לאֵבֶל הפרטי שיש לכל אחד מהנופלים ומצוין על ידי יום הזיכרון
הפרטי שלו - על אותה נגיסה אדירה המתבצעת במהלך שבו אנו נמצאים מתוך ציפייה
שהדברים אכן ישתנו, ושבעזרת ה' נגיע לימי גאולה של חסד. עם זאת, מעבר לזכירת
הנופלים עלינו לשלב ממד של זכירת אותה עוצמת חיים ציבורית, על-זמנית, שבאה לידי
ביטוי בנפילתם. את עוצמת החיים הזאת אנו מנסים לחוות, ורוצים שתלווה אותנו, שנזכור
ונקלוט אותה, ואיתה נוכל בעזרת ה' לחגוג את יום גאולתנו ופדות נפשנו.
יום
הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשנ"ח.
[1] דברים טז, ג.
[2] דברים כה, יז.
[3] שמות טו, יד.
[4] ירמיהו ב, ג.
[5] במדבר כד, כ.
[7] דברים כד, ט.
[8] שמות טו, יד.
[9] הקדמה לפרק חלק, היסוד השביעי.
מורה נבוכים ב, לה ו-ב, לט.
[10] על פי פסחים נד, ע"ב.
[11] פסחים כה, ע"ב.
[12] תוס' יבמות ג, ע"א ד"ה
מקמי אשת.
[13] על פי יחזקאל כ, לג: "חי אני
נאם ה' א-לקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם".
[14] ישעיה כה, ח.
Quote this article on your site | Views: 6681
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|