iconקישור לגירסת הדפסה

אור וחושך משמשים בערבוביה

אנחנו מקדימים ליום העצמאות את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ההקדמה וההצמדה ליום העצמאות באות מתוך תחושה שיש לבטא את כל המשמעות של יום העצמאות, על כל הנלווה אליה, ולצערנו עדיין מתלווה לכל התהליך הזה אובדן ואבל.

מצה ומרור כרוכים כאחד

אנו רגילים לציין את התערובת המורכבת הזו של אבל ושמחה גם בליל הסדר - אנו כורכים מצה ומרור בכריכה אחת. בתהליכים רבים אנו מבטאים מורכבות ואנו דואגים שלא יטשטש צד אחד את השני. מחד-גיסא - לא לשקוע באבל עד כדי קושי לראות את הישועות, ומאידך-גיסא - עם כל הנסים הגדולים לא לאבד את תשומת הלב לאבל. על כן כורכים מצה ומרור. הכריכה המשותפת של מצה ומרור - שיתוף של שבח והלל עם צרות והשתעבדויות - יכולה להיות משני סוגים:

הסוג הראשון הוא דוגמת הנעשה בליל הסדר - "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".[1] ישנו תהליך שראשיתו שעבוד, עינויים ומועקות לעם ישראל, והמשכו - צעידה לקראת ישועה גדולה. הגנות באה על מנת לגלות את עוצמת השינוי וההצלה. אם אדם לא חווה את עומק הצרה והשעבוד, את המצב השלילי שהיה קיים, הוא עלול לאבד את משמעות השבח. לכן, כדי לבטא את התהליך בשלמותו מציינים גם את הגנות, אך באופן כללי יש פה עלייה, ובה הגנות והצרות אט אט נעלמות ומופיעה ישועה.

לעומת זאת, הסוג השני - הערבוב והשילוב שבצירוף של יום הזיכרון ליום העצמאות - הוא אחר לגמרי. כאן הצורך לשלב אינו בסגנון של "תחילתו בגנות וסופו בשבח", אלא מורכבות שבה שני הדברים משמשים בערבוביה. אנו עוברים תהליכים עצומים של ישועה והשתחררות, וכחלק מזה, תוך כדי, מציינים את התופעות הנלוות - את הירידות, את השכול ואת האבל הנלווים לתהליך הגאולה.

המובילים שנפלו

כאשר מנסים לחשוב על אותם אנשים שנפלו, להעמיד אותם מול העיניים, להרהר בהם, עולה תמיד תחושה שבאנשים הללו הייתה עוצמה שלא הספיקה לבוא לידי מימוש. ישנה אפילו תחושה של סתירה פנימית. מחד-גיסא - במובן החזק ביותר, האנשים הללו הם מובילי תהליך הגאולה, אופנִים למרכבה שרצה ומצעידה את כל התהליך. מאידך-גיסא - הם אלה שאובדים, כביכול נִיטָּשִׁים בדרך. אנחנו חשים בחסרונם לא רק כישות פרטית, אלא כאנשים שהובילו את עם ישראל - ובזה אולי מתמצה חלק נכבד באישיותם - אך הם עצמם אינם יכולים להשתתף במהלך שאותו הם מובילים. הם אינם זוכים להיות שותפים לדבר שלהם יש הזכות הגדולה ביותר להיות שותפים בו.

אובדן של פרטים

יש שוני נוסף בין "תחילתו בגנות וסופו בשבח" לבין השילוב הצמוד והמעורב של אבל וישועה כפי שמופיע בהקשר שלנו. כשאנו מספרים ביציאת מצרים, תיאור הגאולה נעשה באופן כללי. אנו מספרים מה אירע לעם ישראל, וכרקע לזה אנו מספרים בגנות, בצרות שקדמו לישועה, הן מבחינה פיזית והן מבחינה רוחנית. ואולם, כשמדברים על השילוב של אבל ושל ישועות בהקשר שלנו, התמונה נראית אחרת לחלוטין. מבחינת הסתכלות כוללת אנו מרגישים שאנו בישועה גדולה. מי שרוצה להבין את משמעות העצמאות, לְמה עם ישראל זכה וזוכה לו כעת, צריך להתבונן בשלבים הקודמים כדי לראות את כל המהלך. בראייה כוללת יש לנו ודאות ברורה שמדובר בתהליך משמעותי הדוהר קדימה. עם זאת, התהליך על כל העוצמה שבו, מלווה ב"גנות", באובדן וביסורים. אין הוא רק "שלב קודם" אלא הוא מחיר יקר שנגבה מאתנו כל העת, תוך כדי המהלך. ואולם, המחיר הזה הוא ברמות האישיות. ואילו במובן הציבורי של עם ישראל ככלל, ברור לנו שאנו בתהליך עצום המצריך שבח והודיה. זאת היא אם כן הוויית חיינו - תהליך התקדמות משמעותי מאוד המלווה במחיר יקר. ועל כן, תוך כדי התהליך, כשרוצים לחשוב על האובדן הוא חייב להיות במובן האישי, הפרטי.

אבל ציבורי על פרטים?!

אכן, קשה לחוש ביום כזה - יום הזיכרון - את המובן הציבורי, מכיוון שזה אינו הנושא. כל אחד מאיתנו מנסה לתפוס בצורה פרטית אובדן ועוד אובדן, פרט ועוד פרט, עד אשר הם מצטרפים למשהו גדול. מי שאירע לו אסון או שיש לו קרבה כלשהי לאסון כזה מרגיש בצורה חזקה, עד כמה ה"חוויה" הציבורית זרה לו; אין בה ולא כלום הנוגע אליו. כל הטקסים והמעמדים הממלכתיים אינם מסוגלים לבטא את תחושותיו, לעתים הוא חש זרות כלפיהם, לעולם אין הם נוגעים במה שהוא חווה ברמה האישית.

פעמים רבות אדם שלא חווה אֵבֶל גדול מוצא צורך להתחבר לסיפור אישי כלשהו. זהו ניסיון לחיות חיים של "מישהו" כדי לחוש את מה שהיום הזה לדעתו מבטא. ואולם, נראה שדבר זה אינו מבטא את מה שהיום אמור באמת לבטא. אילו כך היו פני הדברים, יום הזיכרון הציבורי בעצם לא היה דרוש, וימי הזיכרון היו בתאריכי הנפילה של כל אחד ואחד, לפי סיפורו האישי. אולם, אין זה אבל ציבורי, מכיוון שאי אפשר לעשות אבל ציבורי על פרטים. אפשר לעשות אבל ציבורי כאשר המאזן הלאומי הוא של חורבן, כדוגמת תשעה באב או יום השואה. אולם יום הזיכרון הוא על אנשים שנפלו בדרך שעם ישראל צועד בה קדימה, בדרך של ישועה גדולה. לפיכך יום הזיכרון נראה כאבל שאיננו צבורי.

המכנה המשותף

ידוע שכל אדם בעולם הוא בודד ברובד מסוים. הוא עומד בפני עצמו, הוא עולם מיוחד משל עצמו. כך גם הנופלים. עם זאת, אנו חשים שישנו מכנה משותף בין כל הנופלים. מהו אותו מכנה משותף?

המכנה המשותף אינו רק "הנסיבות הדומות" שאירעו לכל אותם אנשים, אפילו אם "הנסיבות הדומות" קשורות כולן לעם ישראל. המכנה המשותף הוא הרבה מעבר לזה. כשמתבוננים בעולמו הפרטי של יחיד שאבד, מגלים מצד אחד עולם עשיר ומיוחד, ומצד אחר החשיפה של אותו עולם מגלה רובד עמוק שהוא המכנה המשותף של כולם, כפי שנבאר בהמשך.

המשימה הושלמה

כשמהרהרים באדם שימיו נגדעו באמצע הדרך, מרגישים מצד אחד שהאדם לא זכה למצות את חייו באופן מלא, ומצד אחר הדבר שהגיע אליו ברגע האחרון של חייו אולי הוא הביטוי לתכלית חייו. הסיבה שחייו נחתכו בדיוק ברגע זה, היא מכיוון שכאן בדיוק נגמרה משימתו!

ישנו סיפור ילדים שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים, המביא לידי ביטוי את הדברים הללו. מסופר שם על אודות בחור שנפל במלחמת ששת הימים. הוריו ואחיו הקטן הולכים להתפלל בכותל, וכאשר הם מתקרבים האח הקטן רואה לפניו את דמות אחיו הגדול שנפל. האח שנפל מספר לאחיו הצעיר שהוא אחד הלויים שהיו בזמן בית-המקדש, וכשהרומאים צרו על העיר והחלו לחדור לבית-המקדש נאבקו הלויים בכל כוחם, עד שלא נותרה בררה בידם, הם עלו לגג בית-המקדש וקפצו לאש ומתו. כשעלו הלויים למרום סבבו אותם המלאכים והזמינו אותם להיכנס לגן עדן, אולם הלויים סירבו ואמרו: "אנו לא נכנסים לגן עדן! לא ניכנס עד שלא נסיים את משימתנו! נאבקנו על ירושלים ועל בית-המקדש, ועד שלא נצליח לשחרר את מקום קודשנו - משימתנו לא הושלמה". וממשיך האח שנפל ואומר לאחיו הקטן: "הנה קיבלנו מתנה קטנה. מתנת חיים קטנה, לשוב ולחיות ולהיות שותפים בשחרור ירושלים. קיבלנו את מתנתנו, ביצענו את משימתנו וחזרנו למקומנו!" סיפור זה הוא ביטוי חזק לתחושה ההפוכה מהתחושה הראשונה שאנשים מרגישים כלפי אובדן. בדרך כלל מרגישים שהאדם לא הספיק לעשות כל מה שהיה יכול, ואילו כאן נגלית לעינינו הסתכלות הפוכה - אדם שכל חייו מתומצתים בנקודת הגדיעה. ואם כאן נקטעו חייו, פירושו של דבר שהאדם השלים את משימת חייו, ומי יודע אם לא חי את כל חייו רק לצורך הרגע הזה.

כשחושבים כך על האנשים שאבדו, מעבר לרצון להכיר את עולמם הפרטי כפי שהשתקף בחייהם, אנו מנסים להרגיש את ייחודם, את מה שביטאו במשימה זו המלמדת על כל הוויתם, ומתוך אותה נקודת שיא שבה הופסקו חייהם, לבדוק ולפגוש את האדם במהלך חייו - מה הוא פעל ומה היה ברגעיו האחרונים. באותה נקודת שיא מרגישים באמת מכנה משותף עמוק מאד.

מסירות נפש בגלות ובגאולה

יש שני סוגים של מצבים שבהם אנו מוצאים את האנשים שחייהם נקטעו. אם נתבונן היכן הם עמדו מבחינה רוחנית נגלה שהיו כאלה שנסיבת מותם הייתה מסירות נפש לעם ישראל. לעומתם היו כאלה שהיו פסיביים לגמרי, אך רגע פטירתם, רגע גדיעת חייהם, ביטא את היותם סמל ודגם לעם ישראל. אנשים נפגעים מפני שיש ניסיון לפגוע בעם ישראל, והנה - יש יהודי בודד שהוא כרגע הכתובת, ועל כן הוא בבואה של עם ישראל.

אלו תחושות שקשה לנו לחוש במהלך החיים השוטפים. ישנם אנשים שהיו בודדים במשך תקופות שונות בחייהם כדוגמת "אסירי ציון", אך אז הם חשו שהם חלק מעם ישראל, והסיבה שמתייחסים אליהם כרגע באופן כזה היא מכיוון שהם מבטאים את המושג "עם ה' ". את זה האדם חי, ומכוח זה אירעו לו כל אותם אירועים. בתקופת גלותנו היו היהודים שמסרו נפשם על קדוש ה' מהסוג הזה. הם היו ביטוי למושג עם ה', ובשל היותם כאלה היו כתובת לפגיעה.

חלק גדול מהמשמעות של תהליך הגאולה שלנו הוא - שגם דמויות הנהרגים הן אחרות! דמויות של נהרגים שרגע מותם מבטא לא רק בבואה של עם ישראל, אלא גם אדם שנלחם! אדם המוסר נפשו במובן האקטיבי! אדם הפועל עם כל הכוחות האדירים שבו למען עם ישראל. זה אולי המאפיין המרכזי של חללי מערכות ישראל. לצערנו הרב, גם היום עדיין ישנם רבים מעין אותם "חללי גלות" - לא רק חללים שנופלים במלחמתם, במאבקם, אלא יהודים שנהרגים רק בשל היותם יהודים.

תמצית עם ה'

כשאנו מנסים לחדור לעולמם של אותם פרטים-יחידים, כדי להזדהות עם משהו ייחודי-פרטי וכדי לנסות ולהכיר מה היה עולמם, בשלב מסוים מגיעים לנקודת המוות. וכשמגיעים לנקודה זאת, מגלים את שני הפנים הללו: ראשית, הקומה שהייתה קיימת גם בגלות - אדם שנושא על גבו את כל המשמעות של המושג "ישראל", הוא הבבואה של העם, וזה מתרחש גם בלי שיעשה דבר, אפילו בהליכתו ברחוב. ברגע האחרון של חייו הוא ביטא את היותו תמצית עם ה' בעולם!

שנית, הקומה שמתווספת בתקומתנו - האדם הזה שעם כל המיוחדות האישית שבו נלחם ומוסר את כל כולו למען הכלל, למען עם ישראל.

שתי התחושות הללו, הבאות מתוך ניסיון היכרות עם אדם מסוים, פרטי, משקפות כמובן את כל הנופלים, ואז - לא רק הם נאגדים לאגודה אחת, אלא הם ואנחנו נאגדים לאותה אגודה!

הכאב שבאובדן

אמנם, יש תחושה שהנהרגים מיצו את חייהם ומילאו את משימתם. אך מובן שתחושת האבל זועקת מתוך הרגשה שאותם עולמות אדירים וחזקים אבדו. מצד אחד - יש מפגש עם מסירות נפש אדירה של הנופלים, שהם בבואה של העם. מצד אחר - ישנה תחושה שאילו היו חיים היו יכולים לפעול ולעשות גדולות ונצורות, להרקיע שחקים. מעבר להכרוּת הפרטית-יחודית המבדילה בין אחד לשני, ישנה תחושה חזקה שכשנחדור עמוק עמוק לכל אחד מהנופלים, נגלה אצל כל אחד מהם את שני הפנים המשותפים לכולם ואמורים להיות גם בקרבנו.


   יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשנ"ה.

[1]פסחים פ"י, מ"ד.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2721

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer