iconקישור לגירסת הדפסה

תרקדו יהודים, תרקדו!

 

בכל עת שמנסים ללמוד, לדבר, או לחשוב על זיכרון השואה מרגישים כמובן, את חוסר האונים. השאלה היא מה אפשר לומר, מה מעיזים לומר, מה מעיזים לחשוב. אנו מנסים לחשוב מדוע חשוב לזכור. אנו מצפים לאיזשהו לקח כדי לדעת מה הדברים אומרים כדי שנוכל לכלכל את מעשינו; אנו מנסים להבין מה הם אומרים לגבי אמונתנו והשקפותינו. כל אחד מרגיש שכל ניסיון להסיק מסקנות כרוך בניסיון להבין, לתת איזשהו הסבר לדברים. כאן, כמובן, עולה השאלה הפשוטה - איזה הסבר אדם יכול להעלות על דעתו? איזו פרשנות אדם חושב שהוא יכול להעלות על דל שפתיו? ממילא השאלה היא איך אפשר להפיק לקח כלשהו? הרי הכל כל כך מתגמד מול מה שקרה. 

הזיכרון אינו מתוך יומרות לפרש, להבין, להסיק ולבסס או לבטל מסקנות. אדם בוכה כשהוא מרגיש חלק מאסון נורא שקרה. אם הוא חלק מהעם הזה, מההוויה המשותפת הזאת, התחושות האלו הן משהו שבהכרח מתרחש בו, והוא פשוט זועק אותו. הוא אינו מתיימר להבין ואינו מנסה להסיק מסקנות או לקח כלשהו, רק לזעוק.

היומרה האנושית שלאדם יש מה לומר היא זו שעומדת פה לערעור בסיסי. התחושה החזקה ביותר היא אולי חוסר האונים המוחלט, האפסיות המוחלטת. יש כאן חוסר אונים, אפילו במובן הפשוט של ניסיון להבין, בין אם את דרכי ההשגחה העליונה ובין אם את ההתנהגות האנושית הטבעית. כל ניסיון לפתוח פתח לכאן או לכאן יש בו מהגאווה האנושית החושבת שיש לה מה לומר, שהיא מבינה הכל, מסיקה מהכל ומפיקה לקחים.

אַיֶּכָּה?

הדבר החזק ביותר המותיר את רישומו מעבר לכך שמליוני יהודים נשחקו עד עפר, הוא ההרגשה שהאנושות ירדה לשפל כזה שבו נעלם האמון בהוויה הזו, באדם.

יש רבים שחיפשו את הקב"ה אחרי השואה, ואפשר, כמובן, להבין בצורה פשוטה את הקושיות, את התמיהות ואת החיפושים. אך לא פחות מכך חיפש האדם אחרי השואה ועדיין מחפש הוא את "האדם". אם אין א-לקים בעולם, חלילה, האם אדם יש?!

 יש שאיבדו את אמונתם בבורא עולם או במשגיח בו, אך תחושה חזקה שבעתיים היא כשאדם מאבד את אמונו באדם. אפשר לומר כי בני אדם חיפשו את הקב"ה, אך אולי, במובנים רבים, גם הקב"ה מחפש. אפשר אולי לומר שהקב"ה מחפש את עצמו, כביכול, בבריאה. הרבה מבניו מסתובבים בעולם, בין אם בניו - בכוריו, בין אם יתר בניו - כל ההוויה האנושית, וגם הוא שואל - איפה הם? איפה הוא? היכן מעשה כפיו, המשכו, תוצרתו זו שהוא נתן לה פינה בחלל? אולי אין אנו בודדים בחיפוש, אולי למעלה הוא חזק שבעתיים. האדם נעלם, האדם שהוא בבואתו של הקב"ה, שהוא צלם א-לקים, אותו אנחנו מחפשים יחד - עליונים ותחתונים.

להיכן נעלם הקב"ה בבריאה?

היכן יצורי כפיו?

היכן הצלם האנושי בבריאה? 

מתחיל בגנות ומסיים בשבח

הרבה דברים נאמרו על העם היהודי כחלק ממסע התעמולה הנורא שקדם לשואה. במובנים מסוימים הדברים מנוגדים. מצד אחד - עם שפל, עלוב, נמוך, חולני. מצד שני - חובק זרועות עולם, חונק, משתלט, תופס את כל ההוויה ומסכן אותה.

אחרי התופת הזאת קיוו הרבה מאד יהודים לראות עם יהודי שמצד אחד איש לא יראה בו עם שפל, עלוב ומסכן, אלא עם גאה, זקוף קומה, מאיר, אך בלי הצד האחר - בלי הוה אמינא של חביקת זרועות עולם. כלומר עם גאה, זקוף קומה, אבל בארצו, בתחומו, בשלו - ככל העמים. כביכול, רצון לתת תשובה לשתי התדמיות שהעטו עליו כאחד.

במובנים רבים אפשר לומר שהעם היהודי בחייו האמיתיים אמור לגלם משהו משני היסודות שכביכול הרעישו עולמות: הגנות והשבח. בליל הסדר אנו מתחילים בגנות ומסיימים בשבח. ההסברים הרגילים מדברים על מעבר מהגנות אל השבח, תפיסת השבח לאור הגנות וכדו'. הרב בעולת ראיה[1] מפרש, ש"מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כוונתו שהחירות הסופית בנויה מהגנות ומהשבח. אין הגנות עניין לעבר, אמצעי בלבד לתפוס בעזרתה את משמעות השבח, אלא יש בה יסודות שהולכים ומלווים את החירות האמיתית. גם כאן - דמותו האמיתית של עם זה יש בה אולי מסממני הגנות הזאת, יש בה מסממני הגלותיות ומן העבדות והנמיכות הזאת, אך כמובן, לא בשפלות שעליה דברו אחרים, אלא במובנם הפנימי, האמיתי. בדמותו האמיתית יש בעם זה נכונות לשפלות, נכונות להתמסרות. יש בו הבנה של משמעות האדם, הכרה שיש משהו מעליו והוא חי זאת באופן פשוט. יש בו מצד אחד משהו לא יומרני המכיר בעליבות האנושית, בבחינת "אנכי ה' א-לקיך אשר הוצאתיך...מבית עבדים"[2] - האדם לכשעצמו שייך לעולם עבדותי ביחס להוויה א-לקית עצומה. האדם השומע זאת חי בְּתודעה שבעיני אנשים מסוימים יכולה להיראות כנמיכות קומה, כהתבטלות וכשפיפות.

מצד אחר - ישנה באדם זה חירות פנימית שיש בה יומרה לשלוט על כל העולם כולו, בבחינת אור לגויים. מצד אחד הוא יחיה בתודעה של נמיכות, של התמסרות ושל עבדות מתוך ידיעת מקומו ביחס לאין-סוף. ומצד אחר תבער בו רוח המתיימרת לחבוק זרועות עולם. הגנות והשבח האלה - שניהם נכונים; הם ציר ההוויה היהודית. ייתכן שלפעמים הדברים אינם מתפרשים נכון מבחוץ. יתרה מזו, דברים אלו עשויים להפחיד. אין זה נוח לראות לא את זה ולא את זה. יותר נוח לראות זקיפות קומה וביטחון, הכרה בכוח האנושי אשר אין בהם כל כוונה לפגוע, לא להשתלט, כל אחד במקומו, ללא יומרה לפתור את בעיות העולם כולו.

"עם לבדד ישכן"[3] - פירושו עם שחי בגנות ובשבח אמיתיים, פנימיים. יש כאן תופעה לאומית, תרבותית ורוחנית שונה לחלוטין. אין כאן איזשהו חזון לבנות בארץ ישראל עם ככל העמים, זקוף קומה בד' אמותיו הפרטיות, אלא עם צנוע, שפל, עניו, המתיימר להיות אור לכל הגויים.

רצוני לצטט שני קטעים. הקטע הראשון הוא מתוך יומנו של קפלן[4] - "יומן גטו ורשה". כדי לעמוד מול הדברים כמות שהם, צריך להביא את הדברים כלשונם בלי נסיונות לפרש ולהבין, לנסות לחוש בקצה קצהו של העניין, לא רק את התופת אלא גם את הרוח הנושבת מתוך הדברים.

לפני שנה קיוינו לגאולה בכל יום. לא ידענו את כחו של אויבנו העז. כמו כן לא ידענו את חולשתם של "ידידינו". הנסיון הצבאי הוכיחנו לדעת, כי אין כחה של הדמוקרטיה אלא בפיה. זוהר כלפי חוץ ורקבון מבפנים. עכשיו נתפכחנו. אף הקווים לנצחון סופי רואים שהגאולה תתמהמה לבוא. כבני ענקים נאבקים, עד שאחד יגבר על השני יעברו זמנים ועדנים. גסיסת ענק איננה בת-רגע. מותו יאחר לבא. אבל גם בשעות גסיסתו הארוכות יש לו די אונים להכותנו נפש. את כל חמתו הוא מכלה בנו כשהוא מר נפש...

...אין קצה לגזרות "חוקיות" ההולמות על ראשנו כברד. בראשיתן היינו מזדעזעים ונדהמים. במשך הזמן, מכיון שלא פסקו, נעשינו בלתי רגישים. כח ההסתגלות שבנו - וזה כוחנו הגדול! - לִימְדָנוּ להתקומם נגדן בתחבולות שונות. אף בתוך בית הסוהר הגדול שגיטו שמו לא תם כחנו החיוני. אמנם אין זה אלא קיום עלוב, אבל אנחנו מתקיימים, וזה מספיק לנו לעת עתה בשעות בין הזמנים אלה.

 ראה הרוצח שכך הוא עמד ויצר חזית פרטיזנית בכדי לעשות בנו שמות על ידי התנפלויות רצחניות, הנעשות על ידי יחידים, לכאורה על דעת עצמם, ובאמת אינם אלא שליחי הגבוהים עליהם. ליסורי גיהנם אלה לא פללנו אף מאת הנאצי הארור, שאין לך עריצות וזדון שאינו מסוגל לעשותם. זה שבוע ימים שמידי יום ביומו בשעות הצהרים מתפרצת אל הגיטו חבורה קטנה של חילים נאצים ומכים אותנו מכות רצח באכזריות סדיסטית שקשה למצוא דוגמתה אף בין הפראים שבאיי הים. כל מי שהיה עד לסצינות האלה, הוא נעשה מוכה-תמהון ולא ישכחן כל ימי חייו. כשאני בא לספר על דבר התועבות האלה אין די מילים בפי לתאר את כעורן ואת נווּלן. חיות טורפות מתנפלות על קרבנותיהן כשהן רעבות. מרות נפש הן ויצר הרעב מסיתן לטרוף... אבל כאן לפנינו תופעה פתולוגית יחידה במינה, שאף מומחים למחלות הנפש יתקשו לעמוד על מהותה. כרעם ביום בהיר, כרוח סועה וסער מתפרץ בעצם היום אל הגיטו המלא אנשים צפופים ודחוקים אוטו צבאי המקיא מתוכו חמישה-שישה בריונים חמושים אַלות ויתר כלי משחית, ונבלים אלה מתנפלים בשצף קצף ובאכזריות גזלנית על היהודים הנפגשים על דרכם. זוהי רציחה לשם רציחה. אין זה עונש על איזה חטא. אף אין אלה קרבנות הקהל שחטא ויחידים נושאים עוונו. זוהי ברבריות שעד כה לא ידעו בני אדם לכנותה בשמה. הבריונים המנוּולים, שליחי הנאציזם הטמא, אינם מבחינים בין גבר לאשה, בין צעיר לזקן, בין פקח לסומא, בין בוגר לילד רך - כל מי שמזלו גרם לנפול לתוך ידם נעשה גל של עצמות. כל אחד בורח בכדי להמלט על נפשו. רבבות אנשים מבקשים להם מתוך ריצת-בהלה מחסה ומסתר בתוך השערים... ההמון מתרוקן תוך רגע, אבל לא יצויר שמתוך המון רב כזה כל אחד יספיק להמלט. ולכן כעבור איזה זמן והנה בתוך הרחוב שנתרוקן מונחים מוכים ופצועים, ראשים מרוצצים, שבורי יד ורגל, שאנחותיהם קורעות שמים, ודמם הנשפך קורא לנקמה.

וככה מידי יום ביומו בשעות הצהריים!

מטבע הסדיזם לא רק ליהנות מיסורי הזולת-קרבנו במישרין, אלא אף למנוע ממנו הנאת החיים. אלה המה יסורים בעקיפין. הנאציזם רוצה להשניא עלינו את החיים; מטרתו היא - שנקוץ בחיינו, שיסורינו הפיזיים יביאו לנו יאוש נפשי ויעוררו בנו בחילה אל החיים, שרעל היאוש ימית בנו את התשוקה לחיים ויגרום למקרי אבוד עצמנו לדעת. ודוקא בבחינה זו יש לו אכזבה גמורה. אין חקר לכוח החיוני שבעמנו. במדה שיסוריו הולכים ומתגברים כוחותיו החיוניים הולכים ועולים. ודוקא יהדות פולניה מצטיינת בזה מכל יתר הקבוצים היהודיים. דוקא חולשתה היא מעלתה. העניות והדחקות הטביעו בה מדת ההסתפקות במועט. דיה לה בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. כשהיא חיה ברוָחה ובשלוה אין מטעמים ומגדנות פוסקים מעל שולחנה; ולעומת זאת כשבאים ימים טרופים דיה לה פת לחם חרבה אך ורק לשם שובע. ולא רק זה. נאמנת היא למסורה העברית המוקירה את החיים ושונאה את המות. תורתנו נעשית עץ חיים למחזיקים בה. שתי מדות אלה מצילות אותה מכליון. יש לה נשמה קולקטיבית מחושלה שאם תבוא במי אש לא תִּכָּוֶה והמים לא ישטפוה.

וכאן פשר התופעה שימי החנוכה תש"א, שלכאורה לא היו לנו ימים חשכים ואפלים כמוהם בכל ימי גלותנו, היו לנו לימי חג ושמחה... זו הייתה התפרצות של שמחה ספונטנית היוצאת מעמקי הלב ואינה פוסקת אף בשעה שהיא נגד ההכרה ההגיונית. בכונה מיוחדת ובצהלה פנימית ענינו "אמן"! על ברכת: "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה"!! ששה עשר חודש של כיבוש נאַצי! ואנחנו חיים וקיימים. שמחנו "על הניסים והנפלאות" לא של "הימים ההם" אלא של "הזמן הזה". סגרו לפנינו את בתי כנסיותינו - עמדנו והפכנו כל דירה לבית מקדש מעט; מונעים מאתנו לחם מבוא אל שערי הגטו - עמדנו והחלפנו אותו בגלוסקאות של סולת. גירא בעיני הנאצי!!

הקטע השני הוא דברים מעטים בלשונו המופלאה של עזריאל קרליבך,[5] דברים שנאמרו כמה שנים אחרי השואה. הוא מזכיר אירוע שהוא זוכר מהתקופה שקדמה למלחמה. מדובר באספה המונית בוורשה, בתחילת שלטונו של היטלר, כשהתעוררה איזושהי מחשבה אצל יהודי פולין להטיל חרם על סחורות הבאות מגרמניה. הוא מתאר אולם מלא קפוטות, שטריימלים, כובעים. בצד האחר היו כמובן גם קרחות וכל מיני מומחים שהסבירו לאנשים שהיו שם שלציבור קטן זה אין כל סיכוי להטיל חרם על גרמניה: "מה כבר אתם חושבים שאתם מסוגלים לעשות". תחילה דיברו המומחים ובאולם השתרר דיכאון.
נצטט בלשונו:

ואז, כאשר ירד אחרון המומחים מן הבמה, עלה יהודי אחד, יהודי פשוט מכל ימות השנה, סוחר מאיזו עיירה קטנטונת - שכחתי את שמו, ורק את פרצופו אזכור עד יומי האחרון.

הוא קם ואמר:

 - יהודים! מספרים לנו כאן, מה אדיר כוחו של היטלר, מה רב שלטונו, מה עצום צבאו. נכון, נכון מאד. ומספרים לנו כאן, כי לנו אין מדינה משלנו, אין אף ד' אמות משלנו, אין אף חיל, אף רובה, אף כדור, אין כלום. וגם זה נכון, נכון מאד. ובכל זאת, יהודים, אנו חזקים ממנו. אנו קשישים ממנו. הוא ירדפנו על צואר, רבים-רבים חללים יפיל, אבל אנחנו ננצח אותו. איני יודע כיצד ואיני יודע מתי ואיני יודע אם במו עיני עוד אראה זאת. אבל יודע אני - הוא יֵרֵד מעל הבמה וזכרו יימחה. כבר ראינו שכמותו, מהמן עד טורקוימאדה. ופגרי כולם מונחים לפנינו באשפה. היטלר, קאנצלר הרייך הגרמני, עוד אנחנו, יהודים בזויים ומושפלים ואובדי-אונים, עוד אנחנו נרקוד על קברך. נרקוד, יהודים, ככה...

והסוחר האלמוני מן העיירה היהודית האלמונית התחיל למחוא כפיו ולהתנועע כמי שמלווה ריקוד חסידי. וכל הקהל הצפוף הרב כאילו נדבק, ועינים התדלקו, וכפיים השתלבו ורגליים התנשאו, וקהל של אלפי יהודים התחיל לרקוד, בדמיונו, על קברו של היטלר...

בבטחון גמור.

בדיוק לפני שתים-עשרה שנים. במאי 1933.

אותו יהודי, אותם היהודים, אינם חיים עוד. הם הובלו אל המוקד. אבל מובטחני, שגם בדרכם לכבשני-האש, גם בטלטוליהם בקרונות המוות, גם ברגעיהם האחרונים, - נמשך אותו הריקוד הדמיוני על קברו של היטלר. הם לא ידעו כיצד ולא ידעו מתי, אבל זאת ידעו: עוד ירקדו יהודים על מאורתו של זה.

וידע כל יהודי מאלה שנותרו בחיים, בכל רחבי העולם. בימים השחורים ביותר, כאשר נראה היה, כי הכל אבוד, כאשר העידו על כך כל הידיעות והעובדות והמצביאים והנואמים, - שַכָן בקרקעית נשמתו של כל יהודי הבטחון הסתמי הזה: היה לא תהיה. ההוא לא ינצח. וגם אם כל הסימנים מוכיחים על כך, - אי אפשר: הרע אינו יכול לנצח.

כן, הוא יכול לפגוע בנו עד מוות. אין מגן בעדנו. הוא יכול לשרוף את נשינו ואת ילדינו ואת ספרינו יחד. ידענו גם ידענו. ראינו גם ראינו, מאה פעמים ואחת. אבל לנצח לא יוכל.

בסתר לבו מאמין כל יהודי, איש איש לפי דרכו, כי רק הצדק יוכל לנצח לאורך ימים. ואף כי אין עם בעולם, שכל תולדותיו הן הוכחה גדולה אחת לכשלון הצדק, - אעפ"כ (ואולי דוקא משום כך) אין לך אומה בעולם, שכל בניה מאמינים באמונת אומן כה עקשנית בנצחונו הסופי של הטוב על הרע בעולם.

יודע ועד כל אחד מאתנו: את היהודים אפשר להדביר, לדכא, להשמיד. זה קל. אבל את העקרונות שהביאה היהדות לעולם, את נבואת נביאי הצדק וחזון חוזי המשפט, - אי אפשר להדביר, להשמיד...

...אותו יהודי פולני פשוט נסתם פיו ואיננו עוד, אבל דומה, שאילו היה יכול לדובב שפתיו, היה אומר:

- אף על פי כן, יהודים, תרקדו. אף כי אנוכי ומיליונים אחים כמותי אינם עמכם, - אתם שנותרתם, תרקדו. ואפילו היה, חס ושלום, נשאר בעולם כולו רק יהודי אחד ויחיד, היה הוא חייב לעלות לברלין, לחטט בין חורבותיה, למצוא את קברו של היטלר ולרקוד עליו.

לא ריקוד של שמחה. אלא - של סמל. מחול-הנצחון של רוח-ישראל...

...תרקדו, יהודים, עד אשר ירעדו עצמות פגרו בקברו, וידעו כי ריקוד יהודי הוא, ריקודו של עם עולם.

 

אולי שאיפת חיינו אמורה להיות: לחיות, להיות יהודי פשוט, מאיזו עיירה עם הקפוטה והשטריימל, המרגיש שהוא רוקד בעולם את ריקודו של הקדוש ברוך הוא.

 




     יום השואה התשנ"ח.

[1]    עולת ראיה ב, עמ' רס-רסא, ד"ה מגיד: "...'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', להורות שהגנות היא צורך השבח... גם תכונת ההכנעה, וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבד ה' באמת, להיות יכולים לבטל הרצון העצמי... בשביל קבלת עול מלכות שמים... גם זה ההכשר נקנה ע"י קנין העבדות והרגל השיעבוד... ורק הוא ישלים את החירות הגמורה, בהיות האדם כ"כ בן חורין עד שיוכל בחירותו המוחלטת ג"כ לשעבד עצמו במקום הראוי, ולהיות עבד במקום שהעבדות היא החירות האמיתית...".

[2]    שמות כ, ב.

[3]    במדבר כג, ט.

 [4]   "מגילת יסורין, יומן גטו ורשה", ח.א.קפלן, עמ' 420-422.

[5]    עזריאל קרליבך, "ספר החורבן", עמ' 74-77

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2339

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer