כאשר אנו מתקרבים לחג הפסח
מתחילה למלא אותנו תחושת החירות. אנו חשים כי מוקד ליל הסדר הוא לא מציאת הדרך בין
שעורי ה'כזית' השונים, אלא ההרגשה "כאילו הוא יצא ממצרים".[1] כמובן, חובה עלינו ללמוד את ההלכות הקשורות לחג זה, אך יתר על כן חובה
עלינו לנסות ולקלוט את ייחודו של היום. העובדה שישנם מועדים מרמזת אולי הן כלפי
שמיא - שישנם ימים הנבדלים מימים אחרים, והן כלפי מטה - את העובדה שהאדם אינו יכול
לקלוט בו-זמנית רעיונות שונים, ועל כן עליו להתמקד ברעיונות מסוימים בזמנים שונים.
באורות הקודש אומר הרב:
ישראל נתנשאו לחירות
ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי. והיא היא התכונה
היותר עליונה הראויה להיות מְתַמֶּמֶת את כל העולם באור החירות העליון, שהוא צריך להיות
הולך ונקנה, עד שבאה התכונה העליונה מכל שאיפה שבחירות, שהיא היא המבוטאה בהעבדות
הא-לקית של ה' א-לקי ישראל, 'עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד'.
(אורות הקודש ג, כח)
ננסה לתרגם זאת למושגים קצת
יותר קרובים אלינו. האיסור לאכול חמץ משמעותו - הרצון לגעת בדברים הטהורים כמו שהם
בראשיתם. ישנם דברים רבים הלוחצים אותנו. מהם "יצירות" שלנו ומהם
"יצירות" של הסובב אותנו, וזהו ה"לחם" שאנו אוכלים. מצד אחד
הלחם מבטא שכלול גדול, כיוון שאין מדובר בקמח ובמים בלבד. מצד אחר, ככל שהפיתוח
גדול יותר, הרי שיש פה תהליך מסוים שאנו רתומים אליו ואיננו מסוגלים לכאורה
להשתחרר ממנו. השאיפה שלנו היא היכולת לא לגעת בלחם אלא לקחת את הדבר ההיולי;
הפנימי ביותר.
ביציאה לחופש יש תחושה של
רצון להשתחרר ממערכת לוחצת, וזהו בוודאי חלק מן המטרה. אולם נדרשת כאן בדיקה מאוד
לא פשוטה. דווקא בשעה שרוצים להשתחרר, נדרשת בדיקה קפדנית שאולי אף מקשה על
השחרור. עיקר עניינה של הבדיקה הוא בשאלה האם רצון החירות מבטא את עולמו הפנימי
של האדם?
ננסה לבחון את הדברים
בדוגמאות הקרובות ביותר לחיינו. אנו עומדים בפני היציאה ל"בין-הזמנים",
זמן של ניתוק מסוים מהעולם הרוחני האינטנסיבי שבישיבה. לא אחת, עולות התלבטויות
לגבי סוג הטיולים והמפגשים שאנו רוצים לערוך בפרק זמן זה. אדם ששוקע בעולם רוחני
הגורם לו להסתכל על עצמו פנימה, ולהתקרב נפשית לדברים רוחניים יותר, צריך להעמיד
עצמו במבחן ולבדוק אילו פעילויות כבר אינן שייכות אליו; אינן לרוחו. אמנם, ישנו
רצון שהרחקת פעילויות אלו תיעשה בצורה טבעית ולא מאולצת, אך האדם מרגיש שקשה לו
לשנות הרגלים, והוא מוטרד משאלות כגון איך יתייחסו אליו וכו'. אף על פי כן, התחושה
הפשוטה היא של רצון לשנות את ההרגלים. האדם נמצא אם כן בהתמודדות בין הרצון
להשתנות מחד-גיסא, לבין היותו כבול להרגלים מאידך-גיסא, והשאלה היא: עד כמה הוא באמת
רוצה להשתנות?
קשה לומר מה לעשות בפועל,
אך חובה להרגיש את היחס שבין תביעת החירות הפנימית לבין כבלי השעבוד של מסגרות
שונות שהוא שייך אליהן, וחלקן תלויות רק בו. ייתכן שההשתחררות כוללת יציאה החוצה,
אך הדבר מצריך כל הזמן בדיקה. האם הוא משתחרר מכל מיני יצירות זרות שיצר, והולך
אחר הצד הפנימי? צריכים לחפש אחר תחושה הדומה לתחושת עבד בארמון המלך שכל מה שהוא
עושה הוא פועל מתוך ציוויו של המלך. הוא אמנם עבד, אך פועלו זוכה למשמעות מיוחדת
בשל היותו עבד בארמון המלך. לעומתו, ישנו אדם שהוא אמנם בעל הבית בביתו וחופשי
לעשות כרצונו, אך בביתו לא מתרחש שום דבר משמעותי! זו סתם בקתה קטנה בעלת משמעות
קטנה מאוד.
הובלת מהלך כזה איננה פשוטה
כלל וכל אדם צריך להשקיע מחשבה מרובה - איפה הוא צריך להשתחרר ואיפה לא.
הרב אומר לנו כי "שבים
אנו אל מושגי הטבע..."[2] - כדי להתחיל מהלך של שחרור צריך להבין שבהתמודדות
עם הרע אי אפשר להשתמש אך ורק באמצעים חיצוניים אלא יש לגייס גם את טבע האדם החזק
יותר מכוחות חיצוניים. הסיכוי להתמודד עם טבע האדם נובע מכך שהטוב הוא באמת
עיקר טבע האדם. לטבע הפשוט יש עוצמה אדירה בפשטותו ובחוזקו הגדול, אולם יש בו
גם בעייתיות גדולה - הטבע הוא מערכת סגורה, קבועה ומשעבדת. לפיכך, האדם צריך
לדעת לשאוב את כוחו של הטבע בלי להשתעבד לו. אם ירגיש האדם באמת שהטוב הינו טבעו
המלא יעזור לו רגש זה להתגבר על מכשלות, ויסייע לו לצאת לחירות!
Quote this article on your site | Views: 4407
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|