iconקישור לגירסת הדפסה

הם לא עשו אלא לפָנים

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי:

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה?

אמר להם: אמרו אתם!

- אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

- אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו!

- אמרו לו: אמור אתה!

- אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם.

- אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר?[1]

- אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב: 'כי לא ענה מלבו...'

(מגילה יב, ע"א)

רשב"י אומר לתלמידיו שכשם שהחטא של בני ישראל היה רק כלפי חוץ, לא מתוך הכרה פנימית אמיתית, כך גם הקב"ה הענישם "כאילו", רק כלפי חוץ. מדבריו של רשב"י אפשר לשמוע שני דברים מרכזיים:

א. אמנם ברור שהחטא של בני ישראל הוא הצגה, שכן כל המשמעות של השתחוויה לצלם תלויה בשאלה אם מאמינים או לא מאמינים, אולם, בחיים מסוג כזה אף על פי שמשתחווים לצלם רק כלפי חוץ, יש משהו מספיק חמור כדי להצדיק את אותה מסכת קשה שהיהודים היו אמורים לעבור.

ב. לכאורה, דברי רשב"י "אף הוא לא עשה עמהם אלא לפנים", באים לתאר את העובדה שגזרת ההשמדה בוטלה בסופו של דבר, אך זה קצת קשה, כיוון שאם אכן יש פסול בהתנהגות זו של בני ישראל, מה גרם לביטול הגזרה?

מידה כנגד מידה

רשב"י אינו אומר שכיוון ש"הם לא עשו אלא לפנים" לכן הקב"ה בסופו של דבר ויתר להם, אלא הוא בא ללמדנו כאן הרחבה עצומה של המושג מידה כנגד מידה.

אצל המצרים למשל, משמעות ההנהגה של מידה כנגד מידה הייתה, שהם נענשו בדבר שבו חטאו - טביעה במים "בדבר אשר זדו עליהם".[2] אך אצל בני ישראל יש מערכת שלמה של חיים, צורת התנהגות כוללת, והקב"ה מתנהג באותו אופן. ועל כן אם בני ישראל מתנהגים כך, שכלפי פנים הכל שפיר, ורק כלפי חוץ התנהגותם שונה, גם הקב"ה ינהיג את בני ישראל באותה צורה.

ננסח זאת אולי בצורה אכזרית: בלבו, הקב"ה אוהב את בני ישראל ומאמין בהם, כולם בני אברהם, יצחק ויעקב, "בני בכרי ישראל",[3] ורק "כלפי חוץ" הוא מעניש אותם וגוזר עליהם כליה. כך שאין זו שאלה של זמניות, אלא כל עוד יש פער בין העולם הפנימי להתנהגות החיצונית, וההתנהגות החיצונית היא הצגה אחת גדולה, גם הקב"ה מנהיג את העולם בהצגה אחת גדולה. אולם, אין סיבה שההצגה תהיה זמנית, והיא אכן תתרחש כל עוד בני האדם יתנהגו כך.

מגילת סתרים

מקובל וידוע, שלאורך כל המגילה יש בחינות של הסתרה והנהגת הקב"ה "מאחורי הקלעים". הוא מוביל, הוא מציל, ואף כי נדמה שרק בני אדם פעלו, הכל חותר למשהו שהקב"ה מוביל אותו, אלא שאין רואים זאת בעין.

אך ההסתרה שרשב"י מלמד אותנו עליה, היא הרבה מעבר לכך שהקב"ה מנהיג את הכל לטובה בדרך נסתרת. ההסתרה מבטאת את היחס הישיר שיש בין הדרך שבה בני ישראל מתנהגים לדרך שבה הקב"ה מנהיג אותם. אכן, כל המגילה, כל הצרה, היא הצגה אחת גדולה. הקב"ה מתנהג אתנו בהסתרה, כשם שאנו חיים בהסתרה, וזו מערכת שלמה שרק בפנים היא טובה ואילו בחוץ יש הצגה קשה שלא תיפסק כל עוד בני ישראל ימשיכו לחיות כך.

ודוקא רשב"י שמבין התנאים הוא, אולי, הבולט ביותר בהדגשת הצדדים הפנימיים, הוא האומר שאמנם, מצד אחד אמת היא שבפנים שום דבר לא השתנה, הכל נשאר טהור וקדוש, ואל לנו ליפול ברוחנו, אך מצד אחר, למה שמתרחש בחוץ יש השפעה גדולה מאד על דרך הנהגתו של הקב"ה. מי שכלפי חוץ חי בלי הקב"ה, גם הקב"ה, כלפי חוץ, כמובן, לא יהיה עמו.

אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה

במגילה מסופר[4] שמרדכי ציווה את אסתר לא להגיד את עמה ומולדתה, ורבו הפירושים לפשר ההסתרה הזאת. אפשר לומר שבאופן כללי, מטרת ההסתרה היא חיובית, בכל מיני גוונים שמביאים הפרשנים, או שמרדכי רצה שהיא תתבסס שם, או שהוא ידע שכך, בסופו של דבר, יהיה אפשר לסמוך על עזרתה.

אך בהחלט יכול להיות שההתנהגות הזאת היא בעייתית, והיא בעצם חלק מכל מה שמתרחש אצל היהודים בכל מדינות המלך. כפי שאפשר להשתחוות למלך, כאשר בפנים הכל כביכול נשאר קדוש וטהור, אפשר גם ללכת לסעודה של אותו רשע כדי להיות "בסדר" עם השלטון וכאילו לא ליהנות, ואפשר אפילו לחיות בתוך ארמון המלך רק כלפי חוץ, כדי שתהיה "תעודת ביטוח", ובפנים כמובן להמשיך להאמין.

ובעצם, לאור הדברים הקודמים, דווקא האמירה ש"אין אסתר מגדת את עמה ומולדתה", משקפת בצורה החזקה ביותר את המחשבה, שאפשר לחיות חיי אמונה רק כלפי פנים ולהתבולל כלפי חוץ.

שני פנים לשתיקה

חז"ל אומרים[5] שבשתיקתה של אסתר היא אוחזת במידה שנהגו בה אבותיה ואבות אבותיה. אם מתבוננים בדוגמאות שחז"ל מביאים, רואים שגם שם, לפחות בחלק מהדוגמאות, לא ברור אם השתיקה מבטאת משהו חיובי או שלילי.

אמנם, במקרה של רחל, המדרש משבח את שתיקתה, על שלא גילתה שלקחו את לאה במקומה, אך האם פשוט לשבח את בנימין שלא גילה את סוד מכירתו של יוסף? כנראה יש איזושהי תכונת שתיקה במשפחה שלפעמים היא מעולה, אך לפעמים היא מגלה חולשה והיעדר כח לחיות את האמת כלפי חוץ.

אל תדמי בנפשך

כשמרדכי אומר לאסתר "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים..."[6], הוא מתמודד עם שתיקתה של אסתר. הוא בעצם אומר לה שאמנם הוא העניק לה קרש הצלה נפלא שאיפשר לה להימלט מהיהודים ולחיות בבית המלך בשתיקה, אך היא לא תוכל להמשיך לחיות רק "לפנים", והיא תהיה חייבת לגלות את עמה ומולדתה. יכול להיות שבמעשה זה אסתר גוזרת על עצמה גזר דין מוות, אך זו שעת המבחן.

וכאן בדיוק אנו מבינים את דברי רשב"י. העובדה ש"הם עשו רק לפנים" אינה אומרת שלכן הקב"ה מענישם לזמן קצוב, אלא כל זמן שימשיכו לעשות רק "לפנים" גם הקב"ה ימשיך להענישם "לפנים". המצב ישתנה רק אם לא יחיו לפנים בלבד, כלומר אם אסתר תגיד את עמה ומולדתה. וברור שאם אסתר משמשת מנוף להפוך את הגזרה, זה קורה רק כאשר היא נאלצת להגיד את עמה ומולדתה; כל היכולת שלה לבקש להציל את היהודים מבוססת על הגילוי שאותו עם שנגזרה עליו כליה הוא בעצם עמה. אפילו אם נטען שההסתרה היא חיובית, יתרחש המהפך דווקא כשהאמת הפנימית שלה תפרוץ החוצה, ולא בשלבי ההסתרה. אז הקב"ה יוכל לבטא גם "כלפי חוץ" את היחס שלו כלפינו בפנים, והוא כביכול אומר: 'אם אתם לא נמלטים, גם אני לא נמלט'.

אפשר להימלט לשני מלכים

ידועים דברי חז"ל[7] ש"מלך" במגילה יכול להתפרש כפשוטו, ויכול להתפרש במשמעות של מלך מלכי המלכים. גם להימלטות אל בית המלך יכולות להיות שתי משמעויות: אפשר להימלט אל בית המלך בפשט, ואפשר להימלט אל בית המלך בדרש.

אפשר, כאסתר, להימלט לבית המלך אחשורוש ולחיות שם חיים שלפחות כלפי חוץ מנוטרלים מכל התמודדות וסבל. זה מאפיין סוג של חיים יהודיים בגלות - היהדות היא רק בלב, ונמנעים מלהראותה כלפי חוץ. יהודים חיים כך, לא רק כדי שלא יתפסו אותם, אלא מתוך חוסר רצון ליטול אחריות על העולם ה"בעייתי" שממנו הם באים.

גם בחיינו אנו מכירים בריחות כאלה. אמנם, לא מדובר בגלות ובהשתחוויה לצלם, אלא במערכות יותר מעודנות; יש איזשהו רצון להתבולל במערכת חיצונית ולחיות את הזהות הייחודית רק בפנים, בלי שום החצנה העלולה לזמן כל מיני התמודדויות. אנו מכירים זאת בהרבה מערכות; למשל בצבא, מרגע שאדם משתייך לדרך מסוימת הוא ממילא הופך להיות כתובת לטענות ולשאלות (המוצדקות לפעמים!) נגד אותה דרך, ואדם מעדיף לא לשאת על כתפיו את האחריות הזאת, על כן הוא חי את חייו רק כלפי פנים. לפעמים, יהודי אינו רוצה להזדהות כיהודי בעולם כללי, לפעמים אדם דתי לא ירצה לזהות עצמו כדתי בעולם יהודי לא דתי, ויכול אף להיות שאדם דתי יימנע משיוכים מסוימים בתוך העולם הדתי. אדם מאמין בעולמו הפנימי בכל מאודו, אך רוצה לחיותו בנחת ובשקט, ולכן הוא נמלט אל בית המלך אחשורוש, וחי כלפי חוץ כאילו היה אחד מאנשי ארמון המלך. כך הוא נחלץ מהסתבכויות של זהותו הייחודית ומנטילת אחריות על כל אלו שחיים - בגלוי או במוצנע - את אותה זהות.

אך ישנו סוג אחר של מפלט - אפשר להימלט גם אל ארמונו של מלך מלכי המלכים. אם על פי הפשט, אסתר חיה בבית המלך אחשורוש "עד הסוף" כמו שחיים אצל אחשורוש, אז על פי הדרש, היא חיה שם כמו שחיים בביתו של הקב"ה, ובארמון הזה היא בורחת מההתמודדויות של אותם יהודים שאינם מצליחים ואינם ראויים לחיות בארמון המלך.

לאדם שחי את עולמו הפנימי בצורה חזקה, נוח מאד לחיות עמוק בתוך הארמון, בתוככי הקודש, ולברוח מכל אלו שאינם מצליחים לחיות את עולמם הפנימי ונאלצים להתמודד בחיים מחוץ לארמון ולפעמים אף רחוק ממנו.

אפשר היה לחשוב שמשהו מקולקל בעולם הפנימי אם הוא אינו מוקרן כלפי חוץ. אולם, רשב"י מדגיש שאפילו אם העולם הפנימי מתוקן הבריחה היא המובילה לכך שהקב"ה חי ומנהיג באותה צורה. אם בני אדם חיים את חייהם המעשיים, החיצוניים ב"כאילו" אז גם הקב"ה מביא עליהם צרות וגזרות רק "כאילו".

התביעה לחיים מלאים

התביעה הגדולה מאסתר היא לשנות את המצב הנורא שבגללו נתחייבו "שונאיהם של ישראל" כליה, אותו מצב שבו אדם לא חי את המצב הפנימי, האמיתי כלפי חוץ, אלא בוחר לברוח ל"ארמון" זה או אחר.

יכול אדם לשבת עמוק באוהלה של תורה, אך עליו לעשות חשבון נפש נוקב האם אין הוא נמצא שם אלא כדי לברוח מהשתייכותו הכללית. מאידך, יכול אדם לשבת בכיכר המרכזית של העיר ההומה, אך גם שם הוא צריך לבדוק את עצמו באיזו מידה הוא נמלט מהחצנת חייו הפנימיים לארמון אחשורוש כלשהו.

התביעה איננה לעזוב את ארמון המלך, לא את בית-המדרש ולא את בית אחשורוש. התביעה היא להישאר בארמון, אך לחיות שם כיהודי השייך למערכת של כלל היהודים החיים את עולמם הפנימי, כל אחד לפי דרגתו; להמשיך לחיות בארמון אך לומר בגלוי את "עמך ומולדתך".

הפתרון האמיתי הוא לחיות בצורה מלאה את העולם הפנימי גם במעגלים החיצוניים, ולכן דווקא כאשר אסתר מגלה את עמה ומולדתה, אז אחשורוש מכיר את העולם היהודי, וממילא משתנה היחס ומתבטלת הגזרה.

צריכה להיות נכונות לגלות את החיים הפנימיים בכל מקום ובכל המעגלים, בגלות- את היהדות, בא"י - את האמונה, ובין דתיים - את היותנו בני-ישיבה; לחיות חיים מלאים שערכם הפנימי בא לידי ביטוי תמיד ובכל מקום.

כאשר המערכת החיצונית משתלבת במערכת הפנימית, אז גם הקב"ה משנה את הגזרה שלא הייתה אלא לפנים, ופשיטא שהם בניו, לא רק כלפי פנים אלא כמובן גם כלפי חוץ, ואז זוכים לנאמר "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששן ויקר".[8]

 


       פורים התשנ"ח.

[1] רש"י שם: "וכי משוא פנים יש בדבר - איך זכו לנס?".

[2] שמות יח, יא - כעונש ל"כל הבן הילוד היארה תשליכהו..." (שמות א, כב).

[3] שמות ד, כב.

[4]  אסתר ב, י.

 [5]אסתר רבה פרשה ו, יב: "...עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה, רחל תפשה פלך שתיקה ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושתקה, בנימין בנה תפש בשתיקה...לומר יודע היה במכירת יוסף ושותק..., שאול בן בנה ואת דבר המלוכה לא הגיד לו, אסתר, אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה.

 [6] אסתר ד, יג.

[7]   לדוגמה: "נדדה שנת המלך... שנת מלכו של עולם" (מגילה טו, ע"ב), "וחמת המלך שככה... אחת של מלכו של עולם..." (מגילה טז, ע"א), ועוד.

[8]    אסתר ח, טז.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2534

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer