ונהפוך הוא

היפוך התמונה

אחד הרעיונות המרכזיים במגילה הוא ההיפוך - "ונהפוך הוא". עומק ההיפוך אינו בא לידי ביטוי בביטול תופעה שהייתה צריכה לבוא, אלא בכך שאותה תופעה מופיעה, אבל בצורה הפוכה בדיוק. התמונה שמבטאת רעיון זה בצורה החזקה ביותר היא התמונה של מרדכי למעלה רוכב על הסוס, והמן למטה - מוליכו, בעוד שאיפת המן הייתה לראות את אותה תמונה, אבל בצורה הפוכה בדיוק.

גם בגזרת המן רואים זאת בצורה בולטת מאד. אחרי ההיפוך הגזרה אינה מתבטלת, כי עדיין יש מישהו ששולט וידו על העליונה, ואחֵר שידו על התחתונה, אלא שהתפקידים התהפכו, והיהודים הם השולטים באויביהם.

תענית - הדרך למהפך אמיתי

במגילה מסופר על שתי תעניות שקדמו למהפכים הללו. התענית הראשונה היא של כל היהודים עם הישמע הגזרה - "ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יֻצַּע לרבים".[1] נראה שתענית זו קודמת להיפוך הגזרה. התענית השנייה היא לפני פעולתה של אסתר - "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן..."[2] וגם היא קודמת להיפוך במעמדם של היהודים.

התבוננות בעובדה זו מפתחת תחושה שהנקודה שיכולה להפוך את התמונה היא דווקא התענית, או ליתר דיוק התפילה והזעקה שבתענית. וכך דרש ר' יצחק[3] על המילים "ויעתר יצחק לה'..."[4]: "...למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות". אנו מגלים שמעבר ליסוד הבקשה שבתפילה ישנו יסוד של היפוך. היינו, משהו בתמונה היה נכון, אך הופיע בצורה הפוכה, ועתה נדרשות זעקה ותענית, שיהפכו את התמונה ויעמידו אותה בצורתה הנכונה.

במובן הזה, התעניות במגילה מתקשרות לעוד היפוך במגילה, שאמנם לא עומד במרכזה, אך מהווה ציר פנימי של השתלשלות האירועים בה. התעניות הן היפוכן של המשתאות המתרחשים לאורך כל סיפור המגילה.

מהפך המשתאות

המגילה פותחת במשתה וחותמת במשתה. המשתה שבתחילת המגילה הוא בעל אופי ברור של הוללות, תאוותנות ויצריות, ואילו המשתה שבסופה - משתה של שמחה, יום טוב וחסד. גם כאן יש תמונה והיפוכה. המביט מהצד יכול לחשוב שאין הבדל ביניהן, אך כמובן, המשתה השני הפוך לגמרי. במשתה הראשון ה"אני" וסיפוק תאוותיו החומריות עומדים במרכזו, ואילו המשתה השני מתאפיין בשמחה אמיתית, בהתרחבות האדם כלפי זולתו, "והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביֹנים".[5] כאמור, זה אינו לב האירועים, אך זה בהחלט מעין סיפור מסגרת, שנותן בצורה פשוטה את המשמעות הפנימית והעמוקה של כל מה שיתרחש בדרך.

גם בציר אירועים זה, התעניות הן שלב שבאופן מהותי קודם להיפוך. ההפך ממשתה חומרי, תאוותני, הוא תענית, כלומר הינזרות מוחלטת מעולם החומר. אמנם זהו מהפך חיצוני שמתבטא רק במעשים חיצוניים, אך כאשר המהפך הזה פועל כראוי, אז יכול המהפך האמיתי להתרחש, והוא - חזרה למשתה של שמחה אמיתית רוחנית. ממשתה שנשלט על ידי הגוף, עוברים למשתה שבו הגוף נשלט על ידי הרוח, שבו יוצאים מהאני הפרטי שהיה במרכז, ואז שמחה אמיתית פורצת.

מהפך הזהות

מתוך התבוננותם העמוקה של חז"ל במגילה, אנו למדים שבהתבוללותם של היהודים במשתאות לא הייתה רק בעיה של תאוותנות וחומריות, אלא איבוד מוחלט של הזהות הלאומית.

על פי חז"ל,[6] אחשורוש מציג באותו משתה ראוותני את כלי המקדש החרב, ובעצם מודיע לעולם כולו על נפילתה הסופית של מלכות ישראל. באותו משתה היהודים שמחים ומתהוללים!

לעומת זאת, בסוף המגילה תמונת המשתה מתהפכת. לא רק שיש משתה עם אופי חיובי של שמחה וחסד, אלא יש התקרבות חסרת תקדים של עם ישראל לקב"ה, עם ישראל מתקן תקנות ומצוות חדשות - דבר שמשקף, לראשונה בהיסטוריה, את קבלת התורה מרצון ומאהבה על ידי עם ישראל, "הדור קבלוה בימי אחשורוש".[7]

התמונה מתהפכת ממשתה שגם ברמה המוסרית וגם ברמה הרוחנית-לאומית, משקף נפילה מוחלטת, למשתה שמבטא התקשרות מוחלטת של עם ישראל עם הקב"ה, וממילא מבטא גם במובן האנושי, משתה של שמחה וחסד.

גוף ונשמה

כאמור, אחד המהפכים הבולטים במגילה הוא סיפור מרדכי, המן והסוס. סיפור זה הוא סמל המבטא באופן ברור את העובדה שבמקום שבו שלטו שונאי ישראל ביהודים, שולטים היהודים בהם. כפי שראינו בסיפור המשתאות, גם כאן התמונה כשלעצמה נכונה. אמורים להיות סוס, רוכב ומנהיג, אלא שצריך להבהיר מי הרוכב ומי המנהיג. כמו בסיפור המשתאות גם בסיפור זה קיים רובד עמוק יותר.

תמונת הסוס אינה רק בירור היחס בין המן למרדכי, אפשר לראות דרכה גם את היחס הנכון בין הגוף לנשמה. גם ביחס שבין הגוף לנשמה ישנם שני גורמים, רוכב ומנהיג. שני גורמים ההולכים זה עם זה והשאלה היא רק מי שולט ומי נשלט. במשתה הראשון הגוף שולט ובמשתה השני הגוף נשלט, והסוס מחדד את העובדה שחייבים להיות שני גורמים שאחד מהם שולט על השני. את המבנה הזה אף אחד אינו יכול לשנות, השאלה היא רק 'מי ישלוט?'.

רכוב ומנהיג

על פי המבואר, נראה כי בתמונת הסוס ברור מי למעלה ומי למטה, אך האמת היא שהתמונה יותר מורכבת, כי גם כשברור מי למעלה ומי למטה, עדיין לא ברור מי השולט ומי הנשלט.

הגמרא[8] מתלבטת בפשרו של דין שנמסר משמואל לגבי רכוב ומנהיג - "חד קני וחד לא קני" (רכוב הוא זה שיושב על הבהמה, ומנהיג הוא זה שעומד למטה ומושכה ברסן). בשלב ראשון הגמרא מציעה שההתלבטות היא מי מסוגל לעשות את הקניין: אדם שרכוב על בהמה או אדם שמנהיג אותה מלמטה. הגמרא דוחה את האפשרות שהרכוב קונה, כיוון שברור לה שהמנהיג שעושה מעשה קונה. אחר כך מועלית אפשרות אחרת, שההתלבטות היא במקרה שיש רכוב ומנהיג ביחד, אחד רוכב על הבהמה, והשני מושך אותה מלמטה.

לפי ההגיון הראשוני של הסוגיה, על פיו ברור שמנהיג הבהמה קונה אותה, לא ברור למה במקרה הזה, כשגם הרכוב מנסה לקנות, נוצרת התלבטות. עולה מהגמרא, שאם השאלה היא האם רכוב קונה או מנהיג קונה - ברור שמנהיג קונה. לעומת זאת, אם הם ביחד עולה האפשרות שדווקא הרכוב יקנה. הראשונים בסוגיה שם מתקשים בדבר ומתרצים כדרכם. אך לכאורה, הדברים פשוטים. אם ההתלבטות היא בין אדם שיושב על בהמה ולא זז ובין אדם שעומד תחת הבהמה ומושך אותה, אזי ברור שזה שמושך אותה עושה מעשה יותר ברור של שליטה. לפי הגיון זה המן הוא המוביל, שהרי מרדכי אינו עושה כלום. כך נראה המצב בעיניים ילדותיות. אך האמת היא, שאמנם רכוב אינו מזיז כלום לבדו ומנהיג לעומתו כן מזיז, אבל כשהם נמצאים ביחד אז אמנם המנהיג עושה מעשה פיזי, אך ברור מי מכתיב את מה שנעשה! כלומר, בתמונה של רכוב ומנהיג יכול להיות שיבוש בהבנה אפילו כשהרכוב למעלה.

החיגר והסומא

עוד ביטוי יפה לעניין זה, במשל חז"ל[9] על סומא שלוקח על גביו חיגר-פיקח. אלו שני אנשים שכל אחד בפני עצמו אינו יכול לעשות כלום, אך ביחד הם יכולים לפעול. גם כאן נשאלת השאלה מי מוביל. אמנם החיגר למעלה אינו יכול לזוז בלי שהסומא למטה הולך, אך זה שלמטה הוא סומא, וכל הליכתו מודרכת על ידי הפיקח שלמעלה, ולפי חז"ל[10] דווקא הסומא מוגדר כמת ולא החיגר.

כך הוא היחס בין הנשמה לגוף - הגוף מוביל והנשמה רואה. אמנם, בעיניים ילדותיות נראה שהגוף הוא השולט, כיוון שהוא זה שזז ולא הנשמה, אך האמת היא שאף כי הנשמה "חיגרת" לחלוטין (היא אף אינה יכולה לעשות את מה שאומרים הראשונים על הסוגיה הנ"ל בבבא מציעא לגבי הרכוב - שהוא מסוגל לדפוק ברגליו על הבהמה), היא זו שנותנת הנחיות, ולכן ברור מי השולט האמיתי.

במגילה ברור מי מבין השניים - הרכוב והמנהיג - השליט. לכן דווקא בתמונת הסוס בא לידי ביטוי ההיפוך של המן ומרדכי, או כמו שלמדנו בסיפור המשתאות ההיפוך של החומר והרוח. ואולם, בתמונת מרדכי והמן משמעות ההיפוך היא הרבה יותר רחבה ומקיפה. עד כה דיברנו על היחס בין החומר והרוח במובן הפרטי, ואילו ביחס בין המן ומרדכי גלום היחס בין החומר והרוח במובן הלאומי.

בניין אחד - שתי קומות

ישנה שאלה על כל סיפור הסוס - לשם מה היה מרדכי זקוק לכך שהמן יוביל אותו ברחובה של עיר לעיני כל, האם לא די שהיהודים יינצלו מהגזרה?! שמא היה למרדכי עניין לשלוט בהמן? שאלה דומה נשאלת על המלחמה המתוארת בסוף המגילה - האם לא די שהיהודים יינצלו גם ללא השליטה בגויים?! אמנם, לגבי המלחמה, מבחינה טכנית, אחשורוש אינו יכול לבטל את הגזירה אלא רק להופכה, אך ברור שזהו רק עניין חיצוני. באופן פנימי, כשם שבמשתה יש שיקוף נכון ואמיתי של המציאות, והצום הוא רק אמצעי לעבור מהמשתה הראשון למשתה האחרון, כך גם בתמונת הסוס יש תמונה נכונה ואמיתית שיש להבינה לעומק.

מה בעצם משמעות היחס בין הסוס (או המנהיג) והרוכב? עד כה דיברנו על הגוף במובן השלילי של תאוותנות, אך מתוך התבוננות במשל החיגר והסומא אנו מגלים שהגוף אינו סתם כלי לתאוות. הגוף הוא כלי שהנשמה צריכה לבוא בו לידי ביטוי. כך גם היחס בין ישראל לאומות העולם; אומות העולם אינן אמורות לחיות חיי תאווה במובן הגס של המילה. אמנם במציאות הנוכחית, הן אכן חיות חיי תאוה, אך לא זו התמונה האידאלית.

התמונה האידאלית היא תמונה של שתי קומות. קומה אחת היא קומה של טבע, לא במובן הגס, אלא במובן המרומם - טבע רוחני של אידאות, שתרבות אנושית מתוקנת אמורה להביא לידי ביטוי. אבל זו קומה אחת, הקומה התחתונה. את הקומה האחרת - הקומה העליונה עם ישראל צריך לבנות כקומה של קודש, קומה שהיא מעל הטבע. היחס בין שתי הקומות הללו צריך להיות כמו היחס בין הגוף לנשמה, ושתי הקומות הללו צריכות להבין את תפקידן המשותף. יש מי שמופקד להביא לעולם נשמה, מושגי קדושה, מושגים על-טבעיים, ואז להלבישם על המושגים הטבעיים, האנושיים, התרבותיים. הרוכב מנהיג את הבהמה וקובע לאן היא תלך, אך הוא גם נעזר בה. כך גם במשל החיגר והסומא - החיגר אינו רק מכוון את הסומא, אלא גם פועל על ידו.

בין עליוֹנוּת לעליוֹנוּת

ביחס בין שתי הקומות הללו יש התמודדות סביב השאלה מי ישלוט, כמו ביחס בין הגוף לנשמה. אך יש הבדל מהותי בין שאיפות העליונות של כל קומה.

כשהקומה הנמוכה נאבקת על שליטתה, מגמתה היא להשמיד את הקומה העליונה. עמלק הוא הדוגמה לכך - הוא זה שמנתק את הקשר בין העולם הזה לבין מה שמעבר לו. הוא לא רק רוצה להשפיל את הקומה העליונה, אלא הוא מעונין להתכחש לתמונה השלמה.

אך במאבק שלנו, אנו לא משמידים שום דבר. הרכיבה על הסוס באה להבהיר למרדכי שיש לו אחריות על הסוס. וכאן מתגלה ההיפוך היותר עמוק, ההיפוך במשמעות מושג העליונות. אצל המן עליונות היא ביטול כל מה שתחתיו, וזאת תורת גזע שרוצה להשמיד להרוג ולאבד את מה שאינו כמוה. אך יש עליונות המבינה את התמונה השלמה, האמיתית, את המציאות שבה קיימים כמה וכמה רבדים. משמעות העליונות היא אחריות אדירה! יש רוכב שמצד אחד אמור להיעזר בסוס, ומצד אחר הוא מנווט אותו, נותן לו את המשמעות ומוביל אותו בתוך מציאות העולם.

יש עליונות שמתנתקת ומובילה לכך שמה שמתחתיה נשמד. בעליונות כזאת צריך להילחם. אולם, יש עליונות שתופסת את שייכותה לרבדים שמתחתיה, ובכך בונה קומה שלמה.

לכל קומה יש תפקיד

העולם שלנו שֹבע עליונות 'הָמָנִית'. הוא בורח מכל סממן של סוס ורוכב, עליון ותחתון. לבריחה זו יש הצדקה - אחרי שהופיע בעולם מושג העליונות בצורה כל כך מעוותת, זה אכן מבהיל. 'תשובת המשקל' לעליונות גזענית זו היא מחיקת כל זכר של מושגי עליונות - יש שוויון מלא בין הברואים ובין הערכים, ולשום גורם אין זכות "להרים את הראש". המחיר של תפיסה כזאת הוא טשטוש מוחלט של מושגי החומר והרוח.

התמונה האמיתית היא שיש דרגות בבריאה, וצריך להבין את עומקה של תמונה זו. החול הוא תרבות, חוכמה, דעת ומוסר. אולם, כל זה ביחס לקודש הוא כיחס הגוף לנשמה. אמנם במגילה ההתהפכות מביאה ל"אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם",[11] נקודה זו נראית לכאורה כמו העליונות הרעה, המשמידה את מה שתחתיה. אלא שבמלחמה ההיא נלחמו נגד עמלק, שהוא, בניגוד לשאר אומות העולם, מתכחש לכל מה שמעבר לו, ולכן לגביו היחס חייב להיות "מחה אמחה".[12] אך כאמור, בתמונה השלמה לכל הקומות יש מקום ותפקיד.

ההתמודדות נמשכת

במציאות שלנו ההתמודדות על הבנת התמונה האמיתית בעינה עומדת, ודבר זה נכון בכל המעגלים:

במעגל הפרטי - מי באמת שולט במשתה, הגוף או הרוח?

במעגל הכללי - ביחס בין עולם הטבע לעולם הקדושה, מי באמת המנהיג? עד כמה חשים אנו את האחריות שיש לעולם הקודש על עולם הטבע? ישנה דת אחרת שגרמה ליצירת הנהגה מוטעית של עליונות הקדושה והסירה מעליה את האחריות לעולם הטבע, ומאז יש שטף של הרג ורצח בעולם. לצערנו ישנם יהודים שאינם מבינים זאת ויכולים ללכת להשתתף במשתה של אותה דת,[13] ובכך לבטא את ההתבוללות בכל הרבדים, הן ברובד התאוותני והחומרי, והן ברובד של איבוד הזהות הרוחנית הלאומית.

כאמור, גם אם מתרוממים מגסות נמוכה למושגי תרבות נאורים באמת, עדיין הכל שקוע בטבע. גם מי שחי בתודעה של מושגי קדושה יכול לגלות בבדיקה נוקבת, שאמנם הוא מבין בשכלו מי הרוכב ומי המנהיג, אך כדי לחוות זאת באמת דרושים מהפכים, שידוד מערכות. המגילה מלמדת אותנו שההתקדמות לעבר היפוך מושגים שאפשר לחוות אותו בצורה קיומית עוברת דרך תענית, התעלות רגעית, יציאה רגעית מהעולם, כדי לחזור אליו בצורה יותר שלמה ועל ידי כך להפוך את המציאות.

נקווה שאחרי יום של תענית נזכה למשתה שיהיה ביטוי של שמחה וחסד.

 


      תענית אסתר התש"ס.

[1]    אסתר ד, ג.

[2]    שם שם, טז.

[3]    יבמות סד, ע"ב.

[4]    בראשית כה, כא.

[5]    אסתר ט, כב.

[6]    מגילה יא, ע"ב.

[7]    שבת פח, ע"א.

[8]    בבא-מציעא ח, ע"ב.

[9]    סנהדרין צא, ע"א וע"ב.

[10]  נדרים סד, ע"ב: "ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים".

[11]  אסתר ט, א.

[12]  עיין שמות יז, יד.

[13]  באותה תקופה ביקר בארץ האפיפיור.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3343

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer