iconקישור לגירסת הדפסה

אורה ושמחה וששון ויקר

הארת השכל

במגילת אסתר מופיע: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר".[1] הפסוק מתאר תהליך; אין כאן סתם שמחה, אלא תהליך שתחילתו "אורה", אחר כך "שמחה וששון" ולבסוף "יקר". ננסה לבאר את העניין.

השלב הראשון הוא "אורה". בצורה פשוטה הכוונה - מעבר מחושך, שבו לא רואים ולא מבינים את המתרחש לאור, שבו אפשר לראות ולהבין את האירועים. בתחילה לא מבינים את משמעות המאורעות, אחר כך יש פתיחת עיניים ואור, מבינים את כל התהליך שעברנו ומגיעים להכרה פנימית של מה שעובר עלינו. בשלב הבא באים ה"שמחה וששון". אחרי הבירור השכלי, מתחיל הצד הרגשי לחוות את החוויות. לבסוף בא ה"יקר", הכבוד שבעקבות האורה והשמחה. לסתם אדם שניצל אין צורך לתת כבוד, אבל כאשר ההצלה באה מתוך אורה, ויש שמחה, נוצר דבר עמוק המעורר כבוד אצל הסובבים.

שמחה וטוב לבב

כפי שביארנו, על מנת להגיע לשמחה יש צורך לעבור בשלב ראשון את שלב פתיחת העיניים - שלב האורה. הרב ב"מוסר אביך" על שמחה וטוב לבב מבאר:

ראשית העבודה היא שתהיה בשמחה ובטוב-לבב.[2] נראה ששני דברים הם השמחה בפני עצמה וטוב לבב בפני עצמו. ויש אפשרות לשמחה בלא טוב-לבב והיא אינה רצויה, ויש מקום לטוב-לבב בלא שמחה. והנה הרבה ראו בספרים חיוב העבודה התורה והתפלה בשמחה, וכפו עצמם לעשות בשמחה, אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט עד שתהיה ראויה עליהם השמחה בתורה ובתפילה ובכל עניני עבודת השם יתברך, אם כן אף על פי שנכנס בלב רוח שמחה אבל אין לבו טוב עליו, שאינו חפץ בשמחה זו באמת ואינה נוחה לו רק שהיא חובה עליו. ואפשר להיות שייטב לבבו בעבודה, כי יכיר שראוי לעבוד לאדון כל יתברך, וגם שהוא ראוי לעבוד באשר הוא יציר כפיו וחננו דעה והשכל לעבדו, אבל לא יכיר שהעבודה היא דבר גדול למעלה ממדרגתו בעצם ועם זה הוא נאות לו. ועל דבר שהוא למעלה ממדרגתו בעצם ועם זה הוא יפה וטוב לו ודאי שראוי הוא לשמח, כמו שישמח בבא אליו דבר טוב מחודש, שכיון שלא היה לו זה הטוב הרי מעלתו לא הגיע לזה, וכיון שנתחדש לו הטוב שלמעלה ממדרגתו הוא שמח, אך אחר שכבר זכה אל הטוב ההוא כבר מדרגתו עלתה לזה הטוב ואין כאן מקום שמחה. אם כן כאשר יהיה לנו דבר שתמיד הוא למעלה ממדרגתנו והוא טוב לנו אז ראויה לה השמחה התמידית עם כל יושנה, וזהו עניין 'בכל יום יהיו בעיניך חדשים',[3] אך מצד שהשמחה תורגש גם בחומר הטביע הבורא יתברך שיתחדשו ידיעות חדשות, ויהיה דרך השמחה ככל ענין שמחה חומרית גם כן. אבל כשיתעלה החומר תהיה תמידית השמחה עם תמידיות ההשגה השלמה לגמרי. על כל פנים השמחה באה מצד הידיעה בעילוי ערך העבודה, שהיא למעלה ממדרגתו הרבה, וטוב לבב - מצד הידיעה שראוי לו לעבוד, בידיעתו אהבתו של האדון ברוך הוא ליצוריו ובפרט לעם קרובו, כי השמחה במה שתהיה הרבה יותר ממדרגתו לא ייטב בה לבו. ולפי זה ב' לימודים הם: א' רוממות ערך כל העבודה, שהרי היא מקרבת ממש את האדם ליוצרו ית', ולמוד שני מעלת נפשו ורוחניותה מצד ענינה, שאף על פי שנטנפה בכל גלולי החומר חס וחלילה מכל מקום "אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה",[4] והיא עומדת בזהרה מצד עצמה, ובידיעת דבר זה עצמו היא מתטהרת באמת, כי הוא ענף גדול מענפי התשובה מאהבה. וראוי לסדר הלימודים שיהיו סדורים ומבוררים אצלו ושנונים בפיו ולבבו.

(מוסר אביך א, ח)

שמחה כפויה

"ראשית העבודה היא שתהיה בשמחה ובטוב-לבב. נראה ששני דברים הם השמחה בפני עצמה וטוב לבב בפני עצמו. ויש אפשרות לשמחה בלא טוב-לבב והיא אינה רצויה, ויש מקום לטוב לבב בלא שמחה". אם התורה אומרת לנו "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לקיך בשמחה ובטוב לבב",[5] פשטות הדבר הוא שעבודה שלמה מורכבת משילוב של שני המושגים הללו - שמחה וטוב לבב יחדיו. "והנה הרבה ראו בספרים חיוב העבודה התורה והתפלה בשמחה". מכיוון שמקובל וכתוב שצריך לעבוד את ה' בשמחה, הפך הדבר בעיני האנשים לחלק מהחובות שהם מחויבים בהם. "וכפו עצמם לעשות בשמחה", כשם שעושים עוד הרבה ציוויים, כשם שנוטלים לולב וכשם שמתפללים כך גם שמחים, כמי שעומדים תחת ההר הכפוי כגיגית ובו נאמר שיש לעבוד את ה' בשמחה, ומנסים לשמוח בדוחק.

"אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט עד שתהיה ראויה עליהם השמחה בתורה ובתפלה ובכל עניני עבודת השם יתברך". לכאורה יש שתי אפשרויות לאדם הנתבע לעבוד מתוך שמחה: האחת - לנסות לשמוח בכח. השנייה - להרגיש שמחה באמת. לכאורה בלתי אפשרי לצוות על הרגש. יש פה סתירה פנימית כיוון שלכאורה אי אפשר לצוות על שמחה, שבה המרכיבים אינם מוגדרים, אינם מקובעים ואינם נמצאים בגבולות. מהותה של שמחה היא התרחשות פנימית, שיכולה לפרוץ ויכולה גם לא לפרוץ. הדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו במושגים של "ציווי" הוא ההסבר ששמחה היא מצב טוב ובריא בעבודת ה', כך שאם פרצה אצל אדם השמחה, ידע שהוא הולך בדרך הישר, ואין זה סותר את עבודת ה' הנעלה. אך לכאורה כל עוד לא פרצה השמחה הוא נאלץ לחכות לה בסבלנות.

ואולם, כנגד ההסבר הנ"ל הרב אומר "אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט". כלומר, אי אפשר לכפות את השמחה, אך גם אי אפשר לתת לתהליכים שיקרו בעצמם ביום מן הימים, אלא יש דרך שמובילה לשמחה אמיתית אף כי במבט ראשון היא נראית לכאורה לא קשורה למטרה. הדרך היא לעבוד עם השכל; להבין ולהתבונן בראייה שכלית שתאפשר לרגשות לבוא אחר כך ולפרוץ בצורה טבעית ולא כפויה.

אם אדם ינסה לשמוח בלא ההקדמות המתאימות "אם כן אף על פי שנכנס בלב רוח שמחה" - אפילו אם אדם שכנע את עצמו שהוא שמח "אבל אין לבו טוב עליו" - הוא לא שלם עם השמחה. כמעט היינו אומרים שהוא אינו שמח עם השמחה, לא טוב לו עם השמחה, כי הוא מרגיש "שאינו חפץ בשמחה זו באמת ואינה נוחה לו רק שהיא חובה עליו". האדם שמח, אך לא טוב לו עם זה. הוא אינו מזדהה עם השמחה בעבודת ה', כי הוא אינו מבין מדוע עליו לעשות עבודה זו. הוא עושה זאת רק מכיוון שחייבים.

טוב לבב

מצד שני אומר הרב "ואפשר להיות שייטב לבבו בעבודה". יש מצב הפוך, שבו האדם חי עם "טוב לבב", טוב לו עם מה שהוא עושה ויש לו הכרה ברורה שאכן זה מה שעליו לעשות "כי יכיר שראוי לעבוד לאדון כל יתברך, וגם שהוא ראוי לעבוד", לא רק בצורה כללית אלא גם באופן ספציפי לגביו. "באשר הוא יציר כפיו וחננו דעה והשכל לעבדו, אבל לא יכיר שהעבודה היא דבר גדול למעלה ממדרגתו בעצם ועם זה הוא נאות לו". כאן מתואר דבר מפתיע המדבר על אדם שטוב לו מכיוון שדרכו ברורה לו, והוא עושה את מה שנהיר לו לעשות, אך מכיוון שהדברים כה ברורים לו, מושג השמחה אינו קיים אצלו. מרוב הזדהות פשוטה עם דרכו, השמחה לא יכולה להגיע אליו, כי אדם אינו שמח כאשר הוא עושה את הפעולות הבסיסיות לקיומו. אדם שמח בדבר שהוא למעלה ממדרגתו. אדם שמח כאשר הוא נפגש בדבר שמצד אחד הוא חדש אצלו, ויש לו הרגשה שמתווסף לו משהו, ומצד אחר הוא מרגיש שהדבר שאתו הוא נפגש טוב ומתאים לו.

לפי האמור יכולים להיות שני מצבים שבגינם לא תגיע השמחה השלמה:

א. אל האדם יגיע דבר חדש לגמרי אך אותו הדבר אינו קשור אליו כלל. אין בין האדם ובין המטען החדש ולא כלום. הוא כל כך מרוחק ומנותק, עד ששום קשר רגשי לא נוצר ממפגש זה. אפילו אם יגידו לאדם שהדבר טוב, הוא לא ירגיש זאת בשום מובן.

ב. בעיה הפוכה: אדם ייפגש עם דברים פשוטים וברורים כל כך, שלא יגרמו לו לשום שמחה, כי אין בהם שום חידוש. וכי אדם שמח על כך שהוא מתלבש בבוקר? זה כה פשוט עד שאין בזה שמחה. בדומה לזה, ייתכן מצב שאדם יגיע להבנות כה עמוקות בעבודת ה', עד שאצלו יהיה ברור שכשם שאדם רגיל אוכל, אדם מישראל עובד את ה' ומקיים מצוות. ברור שאדם ישן, מתלבש, נוטל ידיים, מתפלל, נוטל לולב וכו'. הדברים אינם חדשים לו, אין לו קניין של משהו שנמצא מעבר לו, ומרוב הזדהות אין אצלו שמחה.

בכל יום יהיו בעיניך כחדשים

נראה שבהזדהות הפשוטה הזאת, הפשוטה מדי, חסרה הבנה בסיסית, והיא, שפגישת האדם עם הדברים הפשוטים לגביו היא בכל פעם פגישה מחודשת עם דברים שמעבר לו, דברים הבאים מבחוץ ומתחברים אליו.

"ועל דבר שהוא למעלה ממדרגתו בעצם ועם זה הוא יפה וטוב לו ודאי שראוי הוא לשמח, כמו שישמח בבא אליו דבר טוב מחודש, שכיון שלא היה לו זה הטוב הרי מעלתו לא הגיעה לזה, וכיון שנתחדש לו הטוב שלמעלה ממדרגתו הוא שמח, אך אחר שכבר זכה אל הטוב ההוא", היינו, אחר שהתחבר לטוב הזה, "כבר מדרגתו עלתה לזה הטוב ואין כאן מקום שמחה".

"אם כן כאשר יהיה לנו דבר שתמיד הוא למעלה ממדרגתנו והוא טוב לנו", הרב מבאר כי אנו זקוקים לשני הדברים יחדיו: פגישה עם משהו גבוה מאתנו, ומצד שני - הרגשת שייכות כזאת, שאחר הפגישה ישתלב הדבר עם אישיותנו, "אז ראויה לה השמחה התמידית עם כל יושנה, וזהו ענין בכל יום יהיו בעיניך חדשים". ושם בהמשך, "על כל פנים השמחה באה מצד הידיעה בעילוי ערך העבודה, שהיא למעלה ממדרגתו הרבה, וטוב-לבב - מצד הידיעה שראוי לו לעבוד, בידיעתו אהבתו של האדון ברוך הוא ליצוריו ובפרט לעם קרובו, כי השמחה במה שתהיה הרבה יותר ממדרגתו לא ייטב בה לבו. ולפי זה ב' לימודים הם: א' רוממות ערך כל העבודה, שהרי היא מקרבת ממש את האדם ליוצרו יתברך, ולימוד שני מעלת נפשו ורוחניותה מצד ענינה". למרות שהשמחה היא רגשית וספונטנית יש לימוד הקודם לשמחה, לימוד הנדרש כדי להביא את האדם לשמחה וטוב לבב שלמים:

א. להבין שציר העבודה של האדם הוא חיבור עם מה שמעבר לו, עם דברים חדשים לו, וזה גורם לשמחה.

ב. הכרת מעלתו של האדם. על האדם לדעת שהניסיון להיפגש עם הקב"ה באמת שייך לו. אל לו לחשוב שהוא נמצא בדיוטא תחתונה וכל דיבור על חיבור גבוה אינו שייך לו, אלא עליו ללמוד כי "מעלת נפשו ורוחניותה מצד ענינה, שאף על פי שנטנפה בכל גלולי החומר חס וחלילה מכל מקום "אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה", והיא עומדת בזהרה מצד עצמה, ובידיעת דבר זה עצמו היא מתטהרת באמת, כי הוא ענף גדול מענפי התשובה מאהבה". אף על פי שיש לאדם הרגשה שהוא קטן ושפל, הדברים הללו שייכים לו ומתאימים לו, אם כי לא בהתאמה פשוטה ורגילה, אלא משום שמתאים לאדם להיפגש עם דברים שמעבר לו.

שמחת המפגש

פעמים רבות אנו רוצים להשיג תחושה של שמחה ואיננו מצליחים כי איננו מודעים מספיק להשפעה שיש לשכל על תחום הרגש הזורם והטבעי. תחום הרגש אינו אמור לקבל הוראות מהשכל כיצד להרגיש. אם כך יהיו פני הדברים, השמחה לא תהיה שמחה, הריקוד לא יהיה ריקוד, והשיר לא שיר, ושום דבר אמיתי לא יצמח.

המשמעות של שכל המדריך את המידות, היא בָּ"אורה" הקודמת לשמחה, בכך שהשכל מאיר עיניים, מפרש ומבהיר לאדם את משמעות הדברים שאתם נפגש בעבר ובהווה. השכל מבהיר לאדם מיהו, מהו ומה משמעות עבודתו. אין צורך לתת הוראות לרגש, אך יש לשאוף להבין את האירועים ואת המטרה לעומק. לאחר הצלה אפשר לשמוח סתם, ואפשר בצורה עמוקה יותר לראות בהצלה מפגש עם המציל, עם הקב"ה. הארת השכל תביא בעקבותיה לא רק שמחה על מניעת הכאב, אלא שמחה של מפגש עם משהו שהוא מצד אחד חדש ומצד אחר כה קשור לאדם.

קבלה ויצירה

חז"ל אומרים "אורה זו תורה".[6] בהקשר לדברים שבוארו אפשר לומר בפשטות שהכוונה היא לראיית החכמה המגולמת בתורה, שהיא גורמת לאדם לאורה במובנים שדלעיל בבירור משמעות המציאות שהאדם חי בה. החכמה הזו מגיעה מכל חלקי התורה - מהלימוד, מהמצוות ומהציוויים.

עוד פן בלימוד "אורה זו תורה" הוא המדרש האחר של "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש".[7] כיוון שמעמד הר סיני נעשה בכפיית הר כגיגית, היה פתח לטענה של ישראל שהדברים נכפו עליהם בזמנו ואין הם מחויבים בהם, ובימי אחשורוש על ידי תקנת מגילה קיבלו עליהם את התורה מרצון.

המהר"ל[8] מפרש שמתן תורה היה בכפייה, כדי לבטא את העובדה שנתינת התורה לישראל היא דבר שהוא מחויב המציאות, ולא מצב חיצוני שלולא ההסכמה היה יכול להיות שונה. אף על פי כן, הדברים נראים חד-צדדיים, שכן אנו לומדים את החיוב של נתינת תורה לישראל אך עדיין אין ביטוי להכרה של המקבלים בקשר מחויב ואמיתי. בימי אחשורוש אנו רואים את המעבר של המקבלים מדקלום עָקָר להכרה עמוקה שהדברים קשורים אליהם; משעה שישראל הוסיפו למערכת משהו משלהם התברר שהדברים קשורים אליהם ושייכים אליהם, ולכן גם להם יש מה להוסיף אליהם. תורה שבעל פה היא "הדור קיבלוה" של תורה שבכתב. התמונה השלמה היא פתיחוּת לתורה שבאה מעבר לישראל, ועם זאת הזדהות עמוקה עד כדי יצירה בתוך המערכת. תורה שבעל פה היא הנתח הגדל ומתרחב בתורה, וזה נעשה על ידי השותפים היוצרים לתוך התורה ומתוכה ומרחיבים אותה. חיי השותפים, שחיים בתודעה של קבלה מלמעלה מחד-גיסא והזדהות עמוקה עם הדברים מאידך-גיסא, מבטאים את התהליך של האורה, שבעקבותיה באים הששון והשמחה.

הכנת הלב

ידועה ההשוואה כִּפורים - כְּפורים. לקראת יום הכיפורים אנו רגילים להקדים עבודת הכנה של ארבעים יום. אם כי בצורה זהירה ניתן לומר שגם בפחות זמן אפשר להיכנס לאווירת יום הכיפורים. יותר קל לחוש את אווירת יום הכיפורים מאשר לחיות לעומק את שמחת הפורים ואם נשתמש בקל וחומר - "דיו לבא מן הדין להיות כנידון" - היינו צריכים לפחות ארבעים יום קודם חג הפורים. נשתדל אפוא, להקדים לפחות מעין "עשרת ימי תשובה", שבהם ננסה לרכוש כלים כדי להגיע לשמחה וטוב לבב. כאמור, לשם זה נדרשים לימוד ועבודה בתחום האורה, בצדדים שתוארו לעיל, דהיינו, בצדדי ההכרה של האדם ובתחומי עמל התורה כדי שהימים הקרובים יהיו ימי אורה שמהם נצא לששון ולשמחה.

 


 

     ראש חדש אדר התשנ"ו.

[1]    אסתר ח, טז.

[2]    מעין הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז).

[3]    רש"י דברים כו, טז.

[4]    סנהדרין מד, ע"א ("הדס שנמצא בין הקוצים, הדס שמו והדס הוא נקרא").

[5]    דברים כח, מז.

[6]    מגילה טז, ע"ב.

[7]    שבת פח, ע"א.

[8]    תפארת ישראל לב.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 5698

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer