iconקישור לגירסת הדפסה

להרים את שני הדגלים

ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב. ותבא העיר במצור.

(מלכים ב כה, א)

מצור

בעשרה בטבת הוטל המצור על ירושלים. מציאות של מצור מכילה בקרבה פנים רבות, אולם נראה כי המרכזית שבהן היא התחושה כי אין מפלט. כל עוד יש צד פרוץ, גם אם המאבק קשה ונראה שאי אפשר לנצח, לפחות יש מפלט לסגת אליו. ואולם מצור אינו מאפשר שום בריחה - באופן פיזי אין לאן לברוח.

בהלכות מלחמה[1] ישנה הלכה האוסרת לצור על עיר מארבעת צדדיה, וזאת כדי לאפשר לאויב לשנות עמדה ולהחליט לסגת ולברוח. זו אופציה שיש לאפשרה תמיד. מצור מלא אינו מאפשר זאת.

ישנו גם מצור במובנים עמוקים יותר - מצור רוחני, והוא מציאות הנכפית עלינו ללא יכולת להתחמק ולברוח ממנה; ללא מפלט.

ישראל והאדם

הרבנות הראשית לישראל קבעה את עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי - ציון כללי לשואת אירופה. פן אחד של העוצמות הנוראות בשואה זו, הוא מציאות המצור. המציאות של אירופה בזמן השואה, מעבר למובן הפיזי של חומות הגטו, הייתה בכללה מציאות של אין-מפלט. אמנם לעם ישראל היו מאבקים רבים לאורך ההסטוריה, אולם רובם התאפיינו דווקא בניסיון להסיג את ישראל מעמדתו, ואילו בשואה - לא הייתה קיימת אופציה כזו. גם המרת דת לא אפשרה לחמוק מהמציאות הנוראה הזאת. המאבק היה טוטלי.

דרך הנוראות שהתרחשו בשואה נחשפה אמת פנימית: אי אפשר לברוח מהזהות היהודית. זו סוגיה אחת שעלתה בעוצמה מתוך המציאות העל-טבעית הזאת של עם ישראל. עם שבתפארתו יכול לנסוק ולהידמות לכוכבי השמים, ובנופלו - להירמס ולהישפל כעפר הארץ.

סוגיה שנייה שעלתה מנוראות השואה היא סוגיית האדם באשר הוא אדם, ללא קשר למיוחדותו של עם ישראל. התקופה הנחשבת לנאורה, זו שהביאה את האדם לפסגת יכולתו, דווקא בה האדם מגיע לשפל מדרגתו - ההתפתחות המדעית האדירה, הארגון והשכלול משרתים את המכונה המפלצתית הזו, ומופעלים כדי להשפיל את האדם עד שאול תחתית. ועולה התהייה: האם האדם הוא נזר הבריאה או שפל הבריאה?!

שתי סוגיות על הפרק

אירועים מסוג זה נכפים עלינו, כיוון שהם מעלים סוגיות שמחייבות התמודדות. אומנם, בהרבה מובנים ישנה התקדמות אדירה ואין כלל להשוות בין המצב בזמן השואה למצבנו היום במדינת ישראל, אולם במובנים אחרים, אותן השאלות לא רק שלא נפתרו, אלא אף התחדדו עשרות מונים במציאות הנוכחית. אנו מצויים היום בפרשת דרכים, בהתמודדות פוליטית, ולמעלה מכך - בהתמודדות רוחנית-ערכית, הטומנת בחובה את שתי הסוגיות שהזכרנו:

א. משמעותו וזהותו של עם ישראל: סוגיה זו התחדדה מאוד נוכח המאורעות האחרונים.[2] עם ישראל מתלבט ומסתבך בתוך עצמו בעניין זה. הדברים כל כך סבוכים עד שיש חוגים באומה המעוניינים לפעול נגד הזהות היהודית ולעשות מהפכות שיעמעמו את הזהות היהודית. מסתבר שנושא זה לא רק שלא עומעם, אלא אף התחדד הרבה יותר בתקופה זאת. אותם חוגים רוצים להניף דגל של זהות אחרת, של אופי ושל סגנון השייכים לעולם שלם - אחר, הנוגד את הזהות היהודית. וכנגדם, ישנם חוגים המתנגדים לכך בתוקף ונאבקים על זהות זו.

ב. האדם: יש שתופסים את מרכזיות האדם כעומדת בניגוד למרכזיות הזהות היהודית. לפי תפיסה זו האדם האוניברסלי עומד בניגוד לאדם הלאומי. הדוגלים בהיבט האוניברסלי מתייחסים לאדם באשר הוא אדם, לעוצמות הגנוזות בו ולזכויותיו, וממילא עולה גם בקשת החופש המוחלט שהוא דורש. אדם זה דורש זכויות בלתי מוגבלות, מעין התביעה לשלום כולל. התביעה לחופש מוחלט לא נובעת רק מהרצון למלא בשקט את תאוותיו, אלא מתוך דרישה אמיתית שלא יהיו סביבו מגבלות ומצרים ושרצונותיו ומאווייו יבואו לידי ביטוי במלואם. תביעות אלו נובעות מתוך תפיסה שהאדם הוא נפלא שבנפלאים, ואם רק יתנו לו חופש הוא בוודאי יפעל רק טוב. כנגד אותן תחושות מהדהדות באוזנינו הזעקות שבקעו כתוצאה ממעשי 'האדם' שבשואה, זעקות שהציבו סימן שאלה לגבי הטוב שבו. הסוגיה השניה היא איפוא, הגברת הזהות הלאומית מול ראיית האדם באשר הוא אדם.

להרים את שני הדגלים

בדרך כלל אנו מוצאים את עצמנו בצד אחד של הדילמות הללו, אולם התמונה באמת אינה כזאת, ואינה אמורה להיות כזאת. עלינו להרים את שני הדגלים! עלינו לכלול את הכל, להבין את העוצמות שיש באדם בד בבד עם הערך העצום שיש באומה הישראלית.

פעמים רבות נדמה כי התביעות האין-סופיות שהאדם תובע לחופש ולזכויות נובעות מהצדדים היצריים שבו - רצון לעשות ככל העולה על רוחו. אין מדובר רק על תאוות במובנן הגס, הבהמי, אלא גם על יצר הגאווה, הכבוד וההחשבה העצמית. נראה כי חלק ניכר מהתביעות הללו אכן נובע מהצדדים הנ"ל, אולם יש להכיר בכך כי הזעקה הזו לחופש גדולה יותר. הבקשה לחופש, לזכויות ולחוסר מגבלות היא דרישה בסיסית לא לחיות במצרים. חופש הזדמנויות היונק לא מהיצר, כי אם מהגודל הטמון באדם ובעולם, רצון להרחיב ככל האפשר את ההגדרות המצמצמות עד לניפוצן המוחלט. לפי תפישה זו כל הגדרה - ולא רק מערכת חוקים נוקשה - מצמצמת ומגבילה. מדוע להגדיר "מי אני"? מדוע לקבוע זהות? הרי כל הגדרה מחייבת למשהו מסויים. ישנה כאן תביעה להיות שייך לכל - להיות קצת אנגלי וקצת הודי, ולהבדיל גם קצת יהודי. הרי האדם הוא כל כך גדול ואם כן עליו להיות שייך לכל, כל אפיון - מגדיר ומצמצם. אדם כזה אינו מעונין להתחייב לשום זהות, לא למשפחה ולא ללאום ולא לכל דבר אחר. כאמור, הרבה מזה נובע מהצד היצרי שבאדם, אולם חלק מרכזי מתביעה זו נובע מהגודל שבו הרוצה לפרוץ לכל תחום.

ניתן לראות כיצד הדברים האלו מולידים דברים נוראים, מכיוון שכשהכל פורץ, פורצים הן הצדדים החיוביים והן הצדדים השליליים. האדם מגיע לשיא השליטה, הניהול והארגון, ובאותה פסגה הוא משכלל את כוחות ההרס.[3] בשאיפת הפריצה הזאת טמון רצון האדם לעשות הכל, כפי הבנתו, שאיש לא יאמר לו אם זה מוסרי או לא, ופשוט יתנו לו לחיות! לפיכך הכל פורץ - גם האלימות, ונוצרת מציאות נוראה! אבל זו אינה סיבה לדכא את האדם ולהופכו לגרעין קטן וחסר כוחות, שעדיף שלא יפעל כלום במציאות, שמא יפעל גם בדברים שליליים. יש לתת לו את החופש בתקווה שיעשה את הטוב. בזעקה הזאת לחופש יש ממד של אמת.

צלם א-לקים

בעומק ההתמודדות שלנו היום עומדות הסוגיות שדיברנו עליהן. מעבר להתמודדות הפוליטית-פנימית בעם ישראל ומול הסובבים אותנו, עלינו להרים את שני הדגלים מתוך הבנה עמוקה של שניהם. כמיהת האדם לחופש אין-סופי אינה נובעת רק מההנאה שבדבר, אלא היא נובעת מדבר גדול יותר, כיוון ששורשו של האדם הוא ממד האין-סוף הגדול ביותר שאפשר לחשוף בבריאה. האדם, בניגוד לדומם, הוא זה שבאמת שייך לממדי האין-סוף. יש באדם כוחות גדולים, אין-סופיים, כיוון שהוא שייך למשהו שאין לו גבולות, וזהו הזיהוי המרכזי שלו. בראייה שטחית נראה כי נקודה זו סותרת את עניין הזהות, כיוון שזהות מגדירה וממילא מצמצמת, אולם בעומק הדברים יש להבין כי זאת היא בדיוק הגדרת האדם - הופעת יסוד האין-סופיות בעולם. בראייה פשוטה של הטבע המוגבל דבר זה לא ייתכן, אולם בזיהוי העמוק ביותר של האדם, בלשוננו, בלשון התורה, זהו ה"צלם א-לקים" שבבריאה.

אל לנו להסתפק בהגדרה שצלם א-לקים בעולם הוא מין יצור הכפוף לשבע מצוות, ואם הוא יהודי אזי הוא מחויב לתרי"ג מצוות. ההגדרה המלאה היא שהאדם הוא צלם     א-לקים והוא חש שייך לא-לקות, ולפיכך הוא חש באופן חזק שיש בו כוחות אין-סופיים הרוצים לפרוץ לכל עבר, ואת זה הוא זועק. אנו נפגשים עם ביטויים שונים של תביעות אלו וחושבים שהן הן הדבר לכשעצמו, ואיננו משכילים לעמוד על התוכן הגנוז בהן. לכן, מכיוון שאנו רואים את ההופעות השונות כמנותקות, אנו נוטים לחשוב שהכוחות הללו הם טבעיים, ולפיכך אנו נותנים גם לכוחות הבהמיים, הרשעיים לצאת אף הם ללא גבולות. ואולם עלינו להבין כי התביעה לחיות ללא מצרים, היא הזהות העמוקה ביותר, זהו צלם הא-לקים שבאדם. מתוך זעקת החופש תעלה השייכות המוחלטת לקב"ה, היא היא זהותנו השלמה.

והיו לאחד

אמנם סוגיה זו עדיין אינה מבוררת כל צורכה, אולם ברור הוא כי אין פה שני צדדים הסותרים זה את זה. בחיים המעשיים אנחנו נאלצים להכריע בין תביעת הזהות הלאומית ולקיחת אחריות על הזהות, לבין הזעקה להיות "עם ככל העמים", "מזרח תיכון חדש" ו"שוויון הזדמנויות לכולם". זהו מאבק אדיר, אולם הניצחון הוא כאשר מתברר כי שני הצדדים בשורשם אינם מתנגשים כלל! אנו נאבקים על זהות האומרת כי בבריאה יש כוחות אין-סופיים, כוחות א-לקיים (אין מדובר חלילה על זהות שמתוך תחושת כוחות אין-סופיים מתנגדת לבריאה, מעין עמלק המעונין להשמיד אחרים, נגד זהות כזו נילחם בחורמה), אולם, אין אנו תובעים זהות מצומצמת. אנו תובעים זהות א-לקית הנותנת משמעות לכל המציאות, לכל התופעות - ללא מצרים. מתוך כך היא גם נותנת לכל בריאה ובריאה את מקומה ואת ערכה, ובתוכה - יש זהות יחודית לעם ישראל בכך שהוא זה שמסוגל לקלוט ולהפנים יותר מכל את הממד הא-לקי הנ"ל שבבריאה.

מזרח ומערב

בימים אלו אנו נמצאים במאבק פיזי מול האסלם ובמאבק רוחני מול המערב. תרבות המערב היא תרבות המדברת על האדם כאדם ועל השאיפה לחופש. לעומת זאת, האסלם אינו יונק כלל מנקודות אלו. אין לאנשיו ערכים של שלום, תרבות של ערך האדם ואחוות עמים, כי אם אמונה חדה ובוערת בדרכם. בשתי החזיתות הללו אנו מצויים בין הפטיש לסדן. ככל שהתרבות המערבית מחלחלת בנו יותר אנו מאבדים את היכולת לעמוד על זהותנו היהודית, וממילא אנו מאבדים את כוחות העמידה במאבק הפיזי.

עלינו לאגור מעט כוחות מהמחנות העומדים מולנו! עלינו להסתכל על הנחישות של העולם הערבי, שם הזהות והוודאות בנכונות דרכם קיימת בשיא עוצמתה, לעומת חולשת הדעת המתגלית לעתים בתוכנו. הדבר מתבטא במאבק על ה"אבן הבודדת" - אבן השתייה, שהם לא יוותרו עליה, ואילו אנו - ספק אם לא תיחלש דעתנו במאבק זה. לבעל הזהות והאפיון העצמי יש גם עוצמה.

 

וכך כותב הרב בעולת ראי"ה:

 

וכמה היה המין האנושי הולך ותועה בדרכי ערבוביא, המביאים עליו המוני צרות גופניות ונפשיות, יתר אלפי שנים, אם לא ימצאו בקרב החברה האנושית אנשים אמיצי כח לב, לעמד לפני כל צר ואויב הבא להשכיח שם ד', גם בנתנם כֹפרו את כל נפשם וגם כל סבל צרה ומכאוב.

(עולת ראיה א עמ' רנ, ד"ה בכל נפשך)

 

אנו טועים בחושבנו כי הבעיות ייפתרו אם נפסיק להרים דגלי זהות. הרב מבאר כי ללא אנשים אמיצי כוח לב, שיודעים לעמוד על הזהות, מעין רבי עקיבא,[4] העולם היה נעשה תוהו ובוהו. ואכן אנו חשים שכאשר נחלשים בעמידה האיתנה על זהותנו, לא מגיעים הַסדר והַשלום, אלא הכל פורץ, כולל כוחות ההרס והשלילה. לפיכך יש לשאוב כוחות מדמויות כרבי עקיבא, ואם לצערנו אין דמויות כאלו עלינו להסתכל סביבנו ולינוק נחישות ומסירות מהמחנה האסלמי.

בהקבלה, גם בהתמודדות הרוחנית, עלינו לשאוב באופן מסוים מסביבתנו. אולם, בתחום זה אל לנו לינוק מהעולם האסלמי כי אם מעולם המערב. אין אנו מחפשים חלילה זהות של ג'יהאד, הרס והשמדה, אלא, אנו מחפשים זהות שמהותה היא השלום, אחוות העמים וערך האדם. זהות המבהירה את השייכות של הכול; את ההופעה הא-לקית המתפרסת על הכול. אנו מחפשים הגדרת זהות רחבה, לייחודנו הלאומי.

האחריות שלנו

כדי להעמיק ולהסביר את זהותנו, מוטל עלינו להעמיק בקרבנו את הזעקות התובעות לפרוץ למרחבים מתוך תחושה אמיתית של רצון להיצמד למעיין שאליו הכל שייך! ככל שניצמד למעיין כך יופיע הגודל בשלמותו, ללא מצרים. פעמים דבר זה דורש לשחות נגד הזרם הן בליבון הפנימי והן בעשייה כלפי חוץ, אולם זו המשימה המוטלת עלינו. לא ייתכן כי הבערה הפנימית, הדאגה והאחריות יתבטאו רק בפעילות המעשית. הפעילות המעשית חייבת להיות הסתעפות של בית-המדרש! מוטל על בית-המדרש להגביר את הכוחות, להשקיע עשרות מונים בלימוד ובתפילה. בבית המדרש נבנית הזהות שאנו מחפשים!

תענית אינה רק זיכרון למשהו מהעבר, אלא מעין "בימים ההם בזמן הזה". יש לדעת כי השאלות לא רק שלא נגוזו לפני אלפיים שנה, או חמישים שנה, אלא אדרבה, המציאות היום הרבה יותר מתקדמת וממילא הרבה יותר סבוכה. לפיכך, מוטל עלינו לא רק לעשות 'מעין' מה שנעשה בעבר, אלא להשקיע עשרות מונים בחזרה בתשובה למעיין שממנו אנו שואבים את כוחנו!



     י' בטבת התשס"א.

[1]    מלכים פ"ו, ה"ז.

[2]    השיחה ניתנה בתקופה שבה הוכרז על "המהפכה החילונית".

[3]    עיין שו"ת הריב"ש סי' תא. וכן אמרי בינה קונטרס הקנינים, סי' כ"ז. ייתכן שהביטוי היחידי לבעלות על איסורי הנאה (לדעות כי אכן יש בעלות כזו) הוא בכך שיש לאדם היכולת להרוס אותם ולמנוע אחרים מלהרוס אותם. היכולת להרוס מבטאת את הבעלות המוחלטת של האדם על קניינים במציאות, והיכולת להרוס את העולם, ייתכן ומבטאת את שיא השליטה של האדם על המציאות בכללה.

[4]    רבי עקיבא הוא שדרש: "בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך".

 

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2004

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer