ענין מצות נר חנוכה
לזכר נס דחנוכה, ובאמת עיקר הנס היה הצלתם משמד היונים, והנס דשמן זה היה אחר כך ענין
בפני עצמו, דלכאורה אין לו שייכות לגוף ישועת ההצלה, שהוא העיקר. ובנוסח "על
הניסים" לא נזכר כלל נס זה שהיה בשמן, רק דאחר כך באו כו' והדליקו נרות. אבל
כל ישועה שנקבע ממנה זכר לדורות היינו שכבר נושעו הנפשות דישראל באותו ענין, שהיה
להם איזה חסרון מה דמחמתו היו הגזירות והצרות מקודם, דהכל במשפט. וכשנתעוררו בני
ישראל לתקן לאותו החסרון בלבבם, אז נושעו מהצרה. וכאשר תיקנו לגמרי אותו ענין עד
השורש של כללות כנסת ישראל, בענין שמהיום והלאה כל נפשות דבני ישראל הם מתוקנים
בפרט זה, אז נקבעה ישועה זו זכר לדורות. וקבעו איזה מצווה להיות לאתערותא דלתתא
באותו זמן, להמשיך עליהם קדושת תיקון זה. דכל דבר של קדושה אין בא בעצמו ללב אלא על
ידי איזה אתערותא דלתתא ופתיחה כחודה של מחט מלמטה, וקבעו מצווה הראויה לפתיחת
אותו האור והקדושה בלב.
(רסיסי לילה נז, וכן בהמשך)
עיקרו של נר חנוכה אינו נס
פך השמן, אלא ההצלה. ננסה להעמיק במשמעות ההצלה.
כאשר באה צרה לעם ישראל, בוודאי
יש לה סיבה מוקדמת, שהרי "הכל במשפט". היחס בין עבודתנו ומעשינו לבין
תגובת הקב"ה הוא בסיסי ופשוט כפי שאנו מוצאים בפרשת "והיה אם
שמוע". היחס הזה מופנם אצלנו, לרוב, באופן מאד שטחי. כלומר, באופן כללי, אם
נהיה בסדר, הקב"ה יביא ברכה לעולם, ואם לא נהיה בסדר, הקב"ה יביא רעה
לעולם. אך באמת יש לתפוס זאת בצורה הרבה יותר מדויקת ומורכבת, כמערך שלם, שבו כל
פרט משקף משהו בעל משמעות פנימית, והתגובה לאותו פרט מתייחסת בהתאמה לאותה משמעות.
גם מערכות יחסים שבין אדם לחברו אפשר לתפוס ברמה פשטנית האומרת שאם מישהו טוב כלפיי
או רע כלפיי, היחס שלי אליו הוא בהתאם. אך אפשר לתפוס זאת בצורה הרבה יותר מורכבת ולשאול:
מה הוא עשה בדיוק? איך בדיוק הוא עשה זאת? מהי התגובה המדויקת מצדי? וכו'...
בהקשר שלנו עלינו לעשות
בירור מה קרה בעם ישראל, ומהי משמעות המצוות שתוקנו בעקבות האירועים הללו. מצווה
שנתקנה בעקבות מאורע מסוים ניתן לראותה בצורה יותר חיצונית, סמלית, כמזכירה דברים
מסוימים. אך ניתן לראותה, באופן מעמיק יותר, כמשקפת את מצבו של עם ישראל, כמשקפת
יסוד בעייתי באותה עת בעם ישראל, או להפך, כמשקפת יסוד חיובי בעם ישראל שבא לידי
ביטוי באותה עת. יסודות אלו הם המעוררים את הצורך במצווה. בראייה מורכבת כזו, גם
פרט קטן, שנראה בעל משמעות מצומצמת, מקומית, מקרית כמעט, דורש בירור מפורט ומסועף.
עד כאן נותן ר' צדוק הקדמה המתארת
את התבנית הבאה: קיים פגם מסוים בעם ישראל שמחמתו באה צרה. כשישראל מצליחים
להתמודד עם אותו פגם, באה הצלתם מידי הקב"ה. ההתמודדות כרוכה גם בקביעת
דברים, מצוות, שיבטאו את האתערותא דלתתא, כדי שאותה הארה שהתגלתה בהם תיקבע לדורות
ותופיע בצורה מלאה.
וידוע מטעם האר"י
ז"ל דמתתיהו תיקן ההוד שהיה מקודם 'הודי נהפך עלי למשחית' (ומקרא זה אמור
בדניאל י ח, כאשר נתגלה לו דהנה שר יון בא, עיין שם), ועל כן תיקנו "על
הנסים" בהודאה, ועל כן הם ח' ימים, כי הוד הוא ספירה ח', וממשיכים על ידי
הדלקת הנרות לה אור מח' ספירות הקודמת עד הכתר. וביאור זה כידוע, דנצח והוד הם
תרין ירכין או תרין ביעין דדכורא, ורוצה לומר כוחות ההשפעה להזולת.
נצח והוד הם כוחות ההשפעה
לזולת. בצורה מאוד כללית, מערכת הספירות
כוללת צדדים שונים, בדומה לאדם. באדם ישנם צדדים הקשורים יותר בו עצמו, באישיותו -
מה שיש בו, מה שהוא מקבל ומה שמתפתח בו, אך יש בו גם צדדים הקשורים יותר בהוצאת
הדברים החוצה, בהולדה. כלומר, יש לאדם כוחות לא רק לקלוט, לשמר ולבנות בתוכו, אלא
גם להשפיע ולהוליד; להוציא מתוכו.
כך באדם הפרטי, וכך גם
באומה. לאומה יש מבנה עצמי, מהות עצמית, שהולכת ונרקמת, נבנית וסופגת מלמעלה, ויש
לה הכוחות והיכולות להוציא את הדברים החוצה, להיות אור לגויים.
הכוחות המשפיעים מורכבים
משני חלקים; חלק אחד הוא עצם הדחף להוציא והרצון להוציא. ההשפעה אינה סתם פתיחת
סכר, אלא מערך של דחפים ורצונות הנובעים מתוך שיקול דעת. חלק שני הוא ההשפעה עצמה.
לא הכוח להוליד, אלא הוולד עצמו, הדברים שיוצאים החוצה.
באדם בריא יש רצון להוציא
החוצה, להוליד, קודם כל במובן הפיזי. אדם שאינו רוצה בזה, משהו לא חי בו. אמנם, הדברים
הולכים ונבנים בתוכו, אבל בשלב כלשהו כוח החיים נעצר והוא תקוע. כוח חיים נורמלי,
טבעי, עובר קודם כל דרך הבנייה הטבעית באדם, וחלק מהבנייה הוא ההבנה שהוא חלק
ממסלול ארוך, ושכל מה שנקלט ונבנה בתוכו אמור להידחף הלאה, לצאת ולהוליד. לפעמים
יש עיוותים, גם במובנים הפיזיים, ונדמה לאדם שההוצאה, ההולדה, פוגעת בו ובאה על
חשבונו, ולדעתו היא חסרת ערך ומיותרת.
ושם היה נגיעת שרו של
עשו ביעקב אבינו עליו השלום, 'כי לא יכול לו', לעצמותו, שכולו אמת ומטתו שלימה
ואין בו פסולת כלל, אבל נגע בכף יריכו, ואמר בבראשית רבה סוף פרק עז, בצדיקים
וצדקניות נביאים ונביאות שיצאו ממנו, ואיזה? זה דורו של שמד.
פשט המדרש הוא שהירך מבטאת
את הצדדים הקשורים לכוח ההולדה של האדם, ונגיעה בירכו של יעקב פירושה, שהמלאך פגע
במשהו מתולדותיו של יעקב. לא בו עצמו, אלא בדבר שנולד ממנו, וזהו רמז לדור עתידי
שיצא מיעקב, צדיקים וצדקניות בדור של שמד, שבו הם הנפגעים.
ובאמת בזמן השמד
שהתחיל מהיונים, כבר פסקה נבואה מישראל, אבל אף על פי שאינן נביאים, בני נביאים הם
(פסחים סו ע"א), ויש בהם כח הנבואה, כי מהירכין נצח והוד שם יניקת הנביאים
כידוע, ועל כן קראום כאן נביאים. ויעקב אבינו עליו השלום העמיד קומה שלימה של כנסת
ישראל כולם זרע אמת אבל ידוע דמדת המלכות שהיא רזא דכנסת ישראל רגליה יורדות מות.
והענין דבכל קומה הג' תחתונות הם כחות המשפיעים לזולת וגם בכנסת ישראל יש כן כח זה
להשפיע לזולת גם כן, ומה שזולת כנסת ישראל היינו אומות העולם כמו שמקריבים ע' פרי
החג נגד ע' אומות. וכמו שיהיה לעתיד דמשיח יבוא ליתן קצת מצות וללמד תורה גם
לאומות העולם (בראשית רבה פרשה צח) ונהרו אליו וגו' עמים רבים וגו' ואז אהפוך אל
עמים שפה ברורה.
ר' צדוק מסביר את המשמעות
הפנימית יותר של הדברים. כאמור, בעם ישראל, כמו באדם הפרטי, ישנה המהות הפנימית וישנם
כוחות ההוצאה וההשפעה לזולת. ומיהו הזולת? - אומות העולם. הקרבת שבעים פרי החג
כנגד שבעים אומות העולם היא חלק מעניין זה. דברים דומים נמצא במדרש[1] האומר שמשיח יבוא לתת מעט מצוות וללמד תורה לאומות העולם. המדרש שם אומר
שישראל לא צריכים את תלמודו של משיח. ייעודו של המשיח הוא לקבץ גלויות וללמד תורה
לאומות העולם. החשמונאים לא התמודדו עם הנושא של מהות כנסת ישראל - מה היא, מה
עצמותה, אלא עם כוח ההוצאה החוצה. היכולת להקרין את הדברים הפנימיים החוצה עמדה
למבחן בימי החשמונאים. בנושא זה הם נכשלו, ואותו צריכים היו לתקן.
וזהו הרגלין היורדות
מות מקום הקליפות והרע שהוא כחות האומות להוציא גם הניצוצות קדושה שבהם ולהחזירם
אל הקדושה.
הדברים מופיעים בשטח, וכבר
אינם בתוך הוויתו של האדם בלבד. המסר שכנסת ישראל מעבירה לאומות העולם כבר מסתובב
בחוץ, ולא רק בתוך הוויית כנסת ישראל.
איזה עניין יש לצאת החוצה ולהסתובב
שם? - ר' צדוק מסביר שההסתובבות בחוץ, עניינה להוציא את הניצוצות הקדושים שבאומות
העולם ולהחזירם לקדושה. לכאורה, יותר קל להשפיע על עצים ואבנים, כיוון שאין להם
התנגדות, אולם בדיוק מסיבה זו אין עניין להשפיע עליהם. אין להם כוחות שיש לנו
עניין להשיבם אל הקדושה כמו שיש באומות העולם. ההשפעה היא רק למי שקיימים בתוכו
כוחות רבים. היציאה קשורה בפקיחת עיניים של הצד השני לדברים שקיימים בתוכו,
ליסודות מוסתרים שמשמעותם לא ברורה מאליה. יש לגלות מה מתוך הכוחות חשוב, ומה צריך
להשליך. בסופו של דבר, היציאה כרוכה בשיג ושיח עם הצד השני. כוח ההשפעה צריך
להיפגש עם מה שבחוץ ולהתמודד אתו. הרצון להפיץ את האור בצד השני, להראות שיש שם משהו,
כרוך ביצירת דו-שיח עם אותם כוחות לא מבוררים.
ועל ידי כח זה שבכנסת
ישראל שרוצים להחזיר גם כחות העמים לקדושה על ידי כח זה שברע ד'זה לעומת זה עשה
א-לקים' נתעורר באומות הכח והרצון לגזור שמד חס וחלילה על ישראל להחזיר אדרבא כנסת
ישראל חס וחלילה להם.
"זה לעמת זה עשה הא-לקים",
פירושו באופן פשוט, שאם אני אשב בשקט, גם זה שמולי ישב בשקט. ואם אני ארצה להשתלט
עליו, הוא ירצה להשתלט עליי. כך ברובד חיצוני. ברובד היותר פנימי - אם מתעורר בי
רצון להשפיע על מישהו מבחינה רוחנית, מתעוררים בו כוחות מקבילים. הרצון לצאת
ולהשפיע קיים בכל הכיוונים, הן החיוביים והן השליליים. אדם טוב ואדם רע בנויים
מאותם כוחות, כשכל אחד מפנה אותם לכיוון אחר. כשאין התעוררות מהצד האחד, אין
התעוררות גם מהצד האחר - כוחות ההשפעה עלובים ומחוקים בשני הצדדים. אך כשיש
מציאות שבה האידאולוגיה הרווחת אומרת שההוצאה וההשפעה הינן בעלות משמעות, כוחות
ההשפעה מתחזקים, וחוזקם בא לידי ביטוי בכל המערכת, גם בצד המוציא דברים טובים, וגם
בזה המוציא דברים רעים.
היום, לכאורה, מושגי ההשפעה
מנוונים. אין רצון לשום כיבוש. להפך, האידאולוגיה היא שכל אחד צריך להישאר במקומו,
וצריך לתת לשני לחיות במקומו. אמנם, בדרך זו, ישנם יותר מאבקים, אך המוטיבציה
הבסיסית שלה הפוכה.
התופעות הללו נכונות גם
ברבדים עמוקים יותר. כוחות ההשפעה המתעוררים בצד שכנגד אינם רק
"קונטרה", תגובה נגדית, יש לראות בכוחות אלה חלק ממערכת שלמה. כאשר סגנון
מסוים הופך למקובל בחברה, כולם רוצים להביאו לידי ביטוי - איש איש מתוך עולמו הוא.
כך גם בכוחות רוחניים. כאשר כוחות רוחניים מסויימים מתחזקים ובוערים בקרב האנושות,
הם פועלים בכל המערכת - הן בצד המבטא דברים חיוביים, והן בצד המבטא דברים שליליים.
וברגע שמתעורר כוח בכנסת ישראל לצאת ולהשפיע - "זה לעמת זה עשה הא-לקים"
- "נתעורר באומות הכח והרצון לגזור שמד חס וחלילה על ישראל". ככל
שאידאולוגיה זו נקבעת בצורה יותר ויותר חזקה, פירושו של דבר, שכוח ההשפעה בכללותו,
ולא רק הצד החיובי שבו, תופס יותר מקום בעולם, והמאבקים הופכים לחריפים יותר
ויותר.
אבל כל זמן שכנסת
ישראל בשלימותה, היינו שאין כונתם בהתחברותם עם אומות העולם אלא לשם שמים להוציא
הניצוצות קדושה שבהם דהירכין מחוברין עם הגוף, אז אף על פי שצופה רשע לצדיק וגו'
ה' לא יעזבנו בידו.
כדי להצליח במשימה דרוש
תנאי אחד פשוט - המוטיבציה מוכרחה להיות קשורה במהות הפנימית של המשפיע. אדם הרוצה
להתבטא, ואין לו עולם פנימי משמעותי שממנו הוא יכול לדלות, יוציא החוצה שטויות,
בדיחות ואמירות ציניות. הוא ימציא דברים ויעשה מעצמו "חכם גדול". במקרה
הטוב הוא יוציא את המינימום שיש בו, ובמקרה הפחות טוב - דברים שליליים.
במשל אלו הן ירכיים
מנותקות. חתכו אותן מהגוף והן עובדות לבד, במנותק. כוח ההוצאה אינו יונק מהמהות הפנימית,
אלא חי רק את עצמו - רק את הרצון להוציא.
כשהבניין העצמי של כנסת
ישראל וכוחות ההוצאה שלה הם גוף אחד, ולא פיצולים שונים - "היינו שאין כוונתם
בהתחברותם עם אומות העולם אלא לשם שמים" - הצורך להוציא מחובר למהות, לחלק א-לוה
ממעל, והדחף להוציא הוא חלק מהמגמה הפנימית. זו היא ההשפעה הנכונה, האידאלית. אך
אם הדחף להוציא עומד בפני עצמו, אז גם התכנים הא-לקיים לא קיימים, ויותר מכך -
המניעים שלו הם זרים. כשהדחף חי לעצמו, בוער בו רק הרצון לדבר, גם המניעים אינם
לשם שמים ומתערבים בהם מניעים זרים - גאווה וכדו'.
אם המצב הוא אידאלי,
וההשפעה יונקת בטהרה מהמהות הפנימית, אז גם כש"צופה רשע לצדיק" - גם
כשכוחות שליליים קמים מול כוחות ההשפעה, "ה' לא יעזבנו בידו" -
הקב"ה מסייע ומצליח את ההשפעה. אך לא פשוט כלל להגיע למצב כזה.
אבל באמת נאמר
'בהתחברך עם אחזיהו' וגו' ואף על פי שנתכוין לשם שמים בתחילתו מכל מקום העוסק עם
מנוול מתנוול וכמו הגורף ביבין שאי אפשר שלא יתלכלך גופו בטיט וצואה. וצריך לזה זריזות
וגבורה גדולה שלא להניח שום טינופת לידבק בו ולא כל אדם זוכה.
ברמה העקרונית, אם הכל שלם
- הקב"ה יעזור, אך ככל שאדם יוצא יותר החוצה - לא ייתכן ששום דבר משם לא ידבק
בו.
ובהאבקו עמו אז ניתק
כף הירך מהגוף היינו שלא היה נמשך ההשפעה לזולת עוד מהגוף שהוא האמת לאמיתו רק
איזה כונה זרה וחיצונית וזה גרם נגיעתו בו. ובזה לבד יש לו נגיעה בכנסת ישראל כאשר
הם רוצים להתחבר עמם אף שהוא כדי להאבק בם ולהכניסם לקדושה מכל מקום חבור זה גורם
איזה חסרון ונתיקה מכונת האמת ליעקב ועל ידי זה הם באים כנגדם לנתקם לגמרי בגזירת
שמד שחושבים שיוכלו לנתק ולעקור הירך לגמרי מהגוף.
זה מה שקרה במאבק עם שרו של
עשו. יעקב לא בא להיות מושפע משרו של עשו, אלא להפך, להיאבק עמו ולהשפיע עליו, ואף
על פי כן - "מכל מקום חבור זה גורם איזה חסרון ונתיקה". המלאך לא הצליח
לגעת באישיותו, במהותו הפנימית של יעקב, אך הוא הצליח לפגום בחיבור של כוחות
ההוצאה עם המהות, ובעקבות כך הם עלולים לעבוד במנותק, ממניעים לא שלמים.
כשהמדרש מדבר על צדיקים
וצדקניות בדור של שמד ששרו של עשו נגע בהם, הוא אינו מתכוון לדבר רק על אותם
צדיקים עצמם - ולדותיו של יעקב, אלא גם על כוחות ההולדה - כל עבודת ההשפעה המוטלת
על יעקב. כאשר שניהם נפגמים - התולדות וההשפעה - זו היא מציאות של דור שמד.
הפגיעה בירך מבטאת את כל
נושא ההתמודדות של כנסת ישראל עם אומות העולם. היא מבטאת את הרצון לצאת, את הקושי בשמירת
טהרת היציאה, את העובדה שהיציאה מעוררת כוחות מקבילים בעוצמתם והפוכים בכיוונם,
ואת הצלחת השמד, כיוון שההתעוררות לצאת הייתה פגומה.
ובאמת זה אי אפשר כלל
כי היה רק נתיקה לפי שעה בעת חשכת ליל שלא ידע להזהר וכשזרח לו השמש והאירו עיניו
נתרפא מצלעתו ושב הירך לאיתנו בגוף. ואפילו המשומדים שבישראל לא ידח מהם נדח לעת
קץ כשיבוא היום עולם הבא הדומה ליום וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכל
ישראל נקראים יראי שמי שהוא דרגא דכנסת ישראל כנודע.
כל הניתוק היה זמני, ובסוף
המאבק - "ויזרח לו השמש". כשעולה השחר, מתברר שכלל לא היה ניתוק, וכך
יהיה גם לעתיד לבוא, אך עד שיעלה השחר, ההתמודדות נמשכת.
וכל זמן שהיו ישראל
בארץ ישראל לא היה להם שום התחברות לעמים רק אחר הגלות התחילו לחבר עמהם ועד שחטאו
בנשיאת נשים נכריות אלא ששבו על זה בתשובה שלימה על ידי עזרא ונחמיה. ומכל מקום
כמדומה בעיני דהבנים שהשימו הן הם או צאצאיהם שנשתמדו בימי היונים ועוררו השמדות
שהיו על ידי משומדים מבני ישראל ככתוב ביוסיפון. והראשונים שנזכרו בזה בכתוב הם
בני יהושע בן יהוצדק כהן גדול וכשהעבירו עונו בזה לפני המלאך אמר לו (זכריה ג ח)
'שמע נא וגו' ורעיך היושבים לפניך וגו' מביא את-עבדי צמח'
גלות בבל היא הפעם הראשונה שעם
ישראל יוצא החוצה. יציאה זו מביאה להתבוללות ולנשיאת נשים נכריות. אומר ר' צדוק,
שההתייוונות בימי החשמונאים, שורשיה - אולי הביולוגיים, אך בוודאי הרוחניים - הם
בהתבוללות ההיא. אף שעזרא ונחמיה מחזירים את העם בתשובה, משהו מהבעיה נשאר, ובא
לידי ביטוי בתקופת יוון.
הראשונים שמוזכרים
כמתבוללים הם בני יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, והם "הבגדים הצואים" שעל
יהושע הנזכרים בנבואת זכריה. שם מובא גם התיקון שעתיד להגיע - "ראה העברתי
מעליך עונך והלבש אתך מחלצות",[2] ובעקבותיו, כאשר עם ישראל יצליח להתנקות מאותה
התבוללות - "הנני מביא את עבדי צמח" - יבוא המשיח.
ואמרו ז"ל
(סנהדרין צג ע"א) דריעיו הם חנניה מישאל ועזריה שנעשה להם מופת דגם הם כל
עסקם עם העמים לברר אמיתות אמונתינו לעיני כל הגוים. ועל כן דניאל הוא שאמר הודי
נהפך וגו' כי הוא היה לו שלימות מדת ההוד. והם היושבים לפני יהושע בן יהוצדק שהוא
מזרעא דאהרן וכהן גדול במקומו שהוא שורש מדת ההוד כנודע. והוא שהיה כהן גדול
הראשון בבית שני מסתמא נתחזק ונתאמץ במדה זו בשלימות ועל כן נקראים הם ריעיו
היושבים לפניו דזהו שלימות ההוד כענין קרני הוד דמשה רבינו עליו השלום שמאיר ויוצא
הוד ממנו לזולתו. ועל ידי זה נתפס הצואה בבגדיו אלא ששבו בניו בתשובה וזכה ללבוש
מחלצות. ונראה לי פירוש מחלצות היינו מלבוש שיוכלו לחלצו ולפשטו תמיד כי לא יעזוב
מדריגתו אלא שכשמתלכלך קצת יוכל לפושטו מיד ובזה יוכל להתחזק במידתו. והבטיחוהו
בביאת משיח שהוא יגמור התיקון לכל העולם כולו.
בהמשך הפסוקים בזכריה נזכרים
"ורעיך הישבים לפניך כי אנשי מופת המה"[3] והם חנניה, מישאל ועזריה, שנעשה להם מופת - עניינם
הוא "לברר אמיתות אמונתנו לעיני כל הגויים". דניאל המבטא את אותו המסר
בדיוק, הוא זה שאומר "והודי נהפך עלי למשחית".[4] דניאל, חנניה, מישאל ועזריה מבטאים את מידת ההוד; תפקידם לפרסם לכל העמים
ולהיות אור לגויים. אך אף שאצל גדולי אותו דור המוטיבציה להשפיע הייתה רצון אמיתי
ונכון, המגע שנוצר בפועל בין עם ישראל לאומות העולם היה התבוללות. וככל שהלך
והתחזק רצון גדולי הדור להשפיע, ונעשו להם ניסים גדולים שהתפרסמו בגויים, כך החמירה
ההתבוללות.
אולם קודם זה הודי
דייקא ההוד דקדושה הוא עצמו נהפך למשחית דעל ידי הופעתו להיות מורגש גם לאומות
העולם באו להתחבר עמהם עד שנהפך על ידי זה למשחית. והתחלת שמד יונים היה על ידי
העתקת התורה יונית שזה היה על ידי הרגשת ההוד דכנסת ישראל עד שגם מלכי עמים הודו
להם. כי בקשת העתקת התורה היה בשביל שהכירו מעלתה וכבוד גדול כיבדם תלמי על זה ועל
כן היה ההעתקה על ידי כהנים. אבל חכמי ישראל הרגישו שזה היה הפיכת ההוד למשחית
וגזרו תענית על זה וכמו שכתוב במגילת תענית דהחושך בא לעולם אז ג' ימים שהוא היפך
ההוד שהוא זיו ואור המאיר לכל באי עולם.
בימי היוונים חזרה אותה
התופעה. הרצון לתרגם את התורה ליוונית נבע מאותם המניעים של דניאל וחבריו. הייתה
הכרה בקרב האומות שיש בכנסת ישראל משהו משמעותי לא רק לה עצמה, אלא לכל העולם.
ואכן, המוטיבציה לצאת הייתה אמיתית, ההוד היה קיים, אלא שחכמי ישראל לא הבחינו שיש
ירך שאינה מחוברת לגמרי. הפנימיות לא באה לידי ביטוי בטהרתה, והובילה בסופו של
דבר אל המטרה ההפוכה בתכלית - "הודי נהפך עלי למשחית"; הוצאת התורה
החוצה החשיכה את העולם. לא מפני שהחזון הגדול שבבסיס אותה הוצאה היה מוטעה ביסודו,
להפך, הוא היה כל כך אמיתי וחזק, עד שהוא יצר כוחות נגדיים חזקים מאוד. אך אם
החזון לא שלם, לא טהור לגמרי, ההוצאה הופכת לקבלת השפעה, והאור - לחושך ולהשחתה.
השאלה היא מתי השחר עולה;
מתי הדברים הופכים למתוקנים, והירך חוזרת למקומה. מתי אותה מידת השפעה והוצאה
מתחברת למקורה ונובעת מהפנים הראוי, על פי התכנים הראויים, והיא לשם שמים.
השחר עולה, במובן מסויים, אצל
החשמונאים, ובמובן אחר - בסוף כל הדורות. זאת, בדומה ליסוד שמזכיר הרמב"ן רבות
בספר בראשית - "כל מה שאירע לאבות - סימן לבנים".[5] משמעות יסוד זה אינה רק רמז בעלמא לדברים עתידיים, אלא דברים שהאבות
פעלו, יוצרים מציאות שמתגלית אחר כך בכל מיני מעשים שעושים הבנים.
אדם הראשון, למשל, אינו
חוטא חטא פרטי. כל האנושות נושאת על גבה את התוצאות הפנימיות, הרוחניות, המשתווה
לזו של אדם הראשון. לא כל מעשי האבות באים לידי ביטוי אחר כך בעוצמה כמו חטא אדם הראשון,
אך מהותית, ההשפעה לדורות מתרחשת שוב ושוב במעשי האבות - לטוב ולרע, גם נפילות, כמו
זו של אדם הראשון, אך גם דברים חיוביים ההולכים ומתפתחים, מיתקנים ומשתכללים.
לפעמים שורשי הדברים הופכים למתוקנים כבר בנקודות ראשית בהיסטוריה, אך אין זה אומר
שכך יופיעו הדברים אחר כך בכל פרטיהם ודקדוקיהם, אלא התהליך יימשך לאורך כל הדרך.
העקדה היא דוגמה בולטת
ליסוד זה. אנחנו מתפללים לקב"ה שיזכור לנו את עקדת יצחק. מדוע? ובכלל, מהי
משמעות זכות אבות? - התשובה היא שבמעשה העקדה יוצר אברהם בירור, וממנו והלאה אין
צורך שכל אחד יעמוד באותו ניסיון, לא רק כיוון שהוא לא יהיה מסוגל לעמוד בו, אלא
כיוון שבמובן מסוים כבר אין צורך בכך - הדבר כבר יצא אל הפועל. כשם שחטא אדם
הראשון הוריד את האנושות במובן הפנימי לרמה נמוכה, ומאז כל ההופעה האנושית היא
ברמה נמוכה יותר, כך אברהם אבינו פועל, מוציא ומברר דרגה מסוימת. אך גם לאחר
בירורו של אברהם, הבירור לאו דווקא יוצא אל הפועל אצל כל אדם בכל מערך חייו, ולא
כל מהלכי חייו מנוהלים על ידי התיקון הפנימי שתיקן אברהם. אותם היסודות יצטרכו
להתממש בהתמודדויות רבות לאורך כל ההיסטוריה, יחד עם העובדה ששורש העניין כבר
מוטבע באופן מהותי במציאות. אברהם אבינו מטביע במהות זרעו את היסוד שיצטרך להתממש
בעוד הרבה התמודדויות שיוציאוהו מן הכוח אל הפועל.
בדומה לכך, התיקון של החזרת
הירך למקומה בעלות השחר קורה בתקופת החשמונאים, וממשיך בהתמודדות לאורך כל הדורות.
יש משהו שהחשמונאים הביאו לידי ביטוי, בבחינת תיקון בסיסי, שורשי, של צד ההשפעה
החוצה, של התחברות עם העולם הסובב. החשמונאים פעלו לאור מציאות מסוימת ששיקפה את
הבעיה שהחלה כבר ביציאה הראשונה לגלות. יש לפניהם דמויות שפעלו בתחום זה, אך עדיין
מידת השפעתם הכללית חסרה. החשמונאים היו אלו שתיקנו עניין זה בשורשו.
ומשה רבנו עליו השלום
כתב התורה על האבנים 'באר היטב', בע' לשון (סוטה לה ע"ב ועיין ירושלמי הובא
בתוספות), אלא שמצד מידתו שהוא בניצוח לעמים ומה שקירב ערב רב היה רק על ידי
שגיירם - לא הזיק זה. כי הוא לא הלך למסור להם, רק כתב על האבנים והניח הפקר, והם
מעצמם שגרו נוטירין והעתיקו. כי כן הוא המדה - ימין דוחה ושמאל מקרבת והוא מדת
אהרן עליו השלום אוהב שלום. ועל כן אף דמאחוריו אתא ונשייה לתרווייהו[6] כמו שכתוב בחולין (צא ע"א), עיקר התחלת השליטה
היה מצד השמאל[7] שהוא נגד הימין, דזה לעומת זה, שבו האדם בליעל חפץ
לנצח ולפשט אדרבא - הודוֹ. ועל ידי שליטתו בהעלמת ההוד דקדושה על ידי זה רוצה אחר
כך להתגבר גם על מדת הניצוח שלהם, כל זמן חשכת הלילה עד זריחת השמש לרפאות שהיה גם
כן על ידי הכהנים בני חשמונאי שהשיבו אור ההוד למקומו על ידי קידוש שם שמים דאותן
שמסרו עצמן על קידוש השם. ואלעזר הכהן ראש המעתיקים התורה יונית גם כן תיקן את
עצמו בזה שזכה ליהרג אחר כך על קידוש השם ככתוב ביוסיפון. שבזה נתגלה ההוד דבני
ישראל שאין יכולת ביד האדם בליעל לנצחם כלל.
קידוש השם הוא הביטוי החזק
ביותר לכך ששום דבר מהעצמיות לא נפגע ויש יסוד פנימי חזק ושלם. מסירות הנפש
מוכיחה שיש כוחות ברורים שעומדים מול אותן תוצאות שליליות של המגע עם העולם הסובב.
מלחמת החשמונאים גדולה כמו מעשה העקדה, ואף יותר מכך. היא מעשה העקדה שיצא אל
הפועל. על ידם תוקן אותו היסוד המגלה שההוד של עם ישראל הוא בלתי מנוצח. ואותו
יסוד גם יצא אל הפועל ובא לידי ביטוי במציאות הממשית כשמסרו עצמם להיהרג על קידוש
השם.
ועל ידי זה זכו לנס
דשמן שהראה להם השם יתברך שהם ראוים להאיר לפניו בבית המקדש שמשם האורה יוצאה
לעולם (מדרש רבה ריש פרשת בהעלותך).
דנים רבות ביחס שבין נס
הגבורה לבין נס השמן. אחת ההשקפות אומרת שנס פך השמן אינו המרכז, אלא הוא שופך אור
על כל הניסים שאירעו, ומוכיח שיש יד א-לקית המובילה את כל המהלך. נס פך השמן הוא
נס חריג, מכיוון שהוא נעשה, לכאורה, שלא לצורך. אין בו תועלת מבחינת האירועים
ההסטוריים. גם מבחינה הלכתית לא היה בו צורך - ניתן היה להשתמש בשמנים הטמאים,
שהרי טומאה הותרה בציבור. אם כן, תפקידו הוא לשפוך אור על כל מה שקרה מסביב. תחילה,
להראות את היד הא-לקית המובילה את כל המהלך. אך במובנים עמוקים יותר, המשמעות של
הארת המנורה במקדש היא ש"משם האורה יוצאה לעולם".[8] הארת המנורה במקדש היא ההוכחה לעולם כולו שיש שכינה בעולם.
וזהו ענין מצות נרות
דבית המקדש שהוא להאיר לפניו במבואות האפלים כי העולם הזה הוא מבואות האפלים מאור
השם יתברך על ידי האומות העולם. וכמו שכתוב בבראשית רבה (סוף פרשה ל) על אברהם
אבינו עליו השלום שבא והאיר לפניו כביכול במבואות האפלים היינו במה שפירסם א-לקותו
יתברך לכל האומות. וזה היה גם כן כל העבודות דבית המקדש שהיה שם גילוי שכינה לפרסם
א-לקותו. והדלקת הנרות הוא להאיר לכל באי עולם גם לאותם שבתכלית החשכות. ועל כן
בנוסח על הנסים פרט מכל העבודות מה שהדליקו נרות שזהו עיקר שלימות מדת ההוד שתקנו
אז.
הדלקת הנרות היא הביטוי
הברור ביותר והמוחשי ביותר לעובדה שמידת ההוד תוקנה. הנר שוב איננו פנימי בלבד,
אלא יש לו הוד שיוצא החוצה, וכל העולם מכיר במלכות הקב"ה. אך המנורה רק
מבהירה ומסבירה את מה שקרה, בעצם, בחוץ. ההתמודדות התרחשה בחוץ, והביטוי לניצחון
בהתמודדות הוא הדלקת המנורה בבית המקדש.
"ולא נזכר הנס
שהיה להם בזה, דאין זה מענין הנס והישועה דחנוכה רק הוא מה שגילו להם מן השמים
שנתרצו לפניו יתברך ושתיקנו בשלימות עד שמן השמים סייעום להאיר לפניו יתברך."
לאחר שההתמודדות מצליחה,
ומידת ההוד חוזרת לתיקונה, ניתן להדליק את המנורה, ושם נעשה הנס. הקב"ה מסייע
להוציא אל הפועל את אותו יסוד - וזהו רמז מהשמים לשלמות התיקון.
ומזה הבינו לקבוע ימי
חנוכה לדורות עולם להדליק נרות גם שלא בבית המקדש בגבולין.
בעקבות הנס הבינו שהתיקון
לא היה נקודתי בלבד, אלא הרבה יותר מזה; הובן שהוא בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. וכמו
שכתב ר' צדוק בתחילת הפסקה:
וכשנתעוררו בני ישראל
לתקן לאותו החסרון בלבבם אז נושעו מהצרה. וכאשר תיקנו לגמרי אותו ענין עד השורש של
כללות כנסת ישראל בענין שמהיום והלאה כל נפשות דבני ישראל הם מתוקנים בפרט זה אז
נקבעה ישועה זו זכר לדורות.
השאלה היא עד איזו רמה
פנימית התיקון הזה מגיע. אדם יכול לתקן דברים מסוימים, אך אין זה הכרחי שהדבר נחרט
בנפשו בצורה כה עמוקה, עד שנפשו חיה אחרי התיקון אחרת את התחום שבו הייתה הבעיה.
גם תיקון כזה הוא בעל ערך, אך הוא אינו בדרגה כזאת ש"יעיד עליו יודע תעלומות",[9] כלשון הרמב"ם, כלומר, איו הוא תיקון שבעקבותיו מחר הכל יהיה שונה.
הנפש עצמה לא תוקנה. תוקן משהו ברובד החיצוני, אך בעתיד יודרך האדם על ידי אותו
רובד פנימי שבעצם לא השתנה. האדם עלול להיכשל שוב באותו עניין. ככל שהתשובה היא
יותר פנימית, הפעולות שנגזרות מהרבדים הפנימיים הן, מכאן ולהבא, באות מכוח
"אדם אחר" שהיכולות שלו להתמודד בעתיד הן חזקות יותר. בשלב מסויים,
כשהתיקון הופך יותר ויותר פנימי, הוא חורג מהצדדים הפרטיים, ומגיע לנקודות כלליות.
אז המשמעות היא לחיי כנסת ישראל בכללותה, ואז יש צורך לקבוע את התיקון לדורות.
השאלה אם לקבוע לדורות או לא קשורה מהותית בשאלה עד כמה התיקון הוא פנימי.
התשובה לשאלה זו בהקשר של חנוכה
איננה פשוטה. כשהרמב"ם מתאר שבעקבות נס חנוכה "חזרה מלכות לישראל יתר על
מאתים שנה",[10] מיד מקשים עליו - הרי לאחר מאתיים שנה נעלמה המלכות, ואם כן מה המשמעות
לדורות? האם טעו בקביעה לדורות? אפילו מיד לאחר הנס אפשר להבחין בהתלבטות - "לשנה
אחרת קבעום"[11] ולא מיד. ברגע הנס יש התלבטות. ניתן להבינה במישור החיצוני, דהיינו בבחינת
היקף הנס- עד כמה הוא היה גדול מבחינה צבאית ועד כמה גדולה הייתה הצלת עם ישראל.
במישור הפנימי יש בחינות אחרות ואפילו הפוכות - עד כמה הוטבע כאן משהו, שאפילו ייעלמו
הביטויים החיצוניים שלו, הוא, כשורש, תוקן. ביציאת מצרים תוקן יסוד החירות בעם
ישראל. אך זה אינו אומר שעם ישראל לא ישתעבד יותר. המשמעות היא פנימית. יציאת
מצרים היא שורש כל הגאולות, ועל כן גם אם ההוצאה אל הפועל תהיה רצופה התמודדויות,
כל אותן התמודדויות ישאבו את כוחן מאותו יסוד שתוקן ביציאת מצרים. כך גם בחנוכה.
ברגע שמתברר שהנס איננו נס נקודתי בלבד, ולנס פך השמן יש משמעות בהבהרת העניין,
מבינים שיש מקום לקבוע את חנוכה לדורות, ולהדליק נרות לא רק בבית המקדש אלא גם בגבולין,
כלומר אצל כל אחד ואחד מכלל ישראל.
ואחר החורבן יש גם כן
נר לכל אחד ואחד או לאיש וביתו על כל פנים להאיר בו לכל באי עולם. דעל כרחך עיקר
מצותה להעמיד מחוץ להאיר לעולם.
מכוח אותה מנורה יש לכל אחד
בעם ישראל, נר איש וביתו, הכוחות הפנימיים להדליק בפתח הבית ולהאיר החוצה.
ורק משנתערבו בגוים
אור זה נעלם ועל כן אנו מדליקין בבית כבשעת הסכנה דהוא גם כן זמן התעוררות העמים
בגזירת שמד שבא מצד התחברות ישראל להם.
ההוד אינו מצליח להיות מופץ
בגלות, אי אפשר להדליק בחוץ משתי בחינות: מהבחינה החיצונית - זאת היא שעת סכנה,
וההלכה היא שמדליק על שולחנו. מהבחינה הפנימית- אותו אור של הוד, של השפעה, באמת אינו
מופץ החוצה בתקופת הגלות. אך עדיין הנר מודלק; ההדלקה לא בוטלה; אותו אור עדיין קיים
מכוח תיקון החשמונאים.
הרב קוק כותב:
"ההתנגשות של רוח יוון עם רוח ישראל, זהו
פרוצס (תהליך) שאינו פוסק עד אשר יפוח היום הגדול, אשר בו יהיה נצדק קודש. אמנם כח
החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הניצחון
של נצח ישראל".
(מאמרי
הראי"ה א, עמ' 150)
ועוד כותב הרב :
"כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה
וענפיו המעשיים מתוקנים בסדור מלא... כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור
הטוב, והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו... משחשך האור, משגלתה
שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע... עד אשר יקיץ הקץ,
שקול קורא בכח: הרחיבי מקום אהלך... כי ימין ושמאל תפרוצי... והתחום של אלפיים אמה
הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא".
(אורות התחיה טו)
יש דין דאורייתא של י"ב
מיל, ויש דין דרבנן של אלפיים אמה. יש מצב חיים שבו התחום יכול להיות גדול יותר,
ויש מצב חיים שבו התחום צריך להיות מצומצם ומוגבל יותר. ר' צדוק מחדש שההדלקה
בפנים אינה רק הארה של הצד הפנימי, אלא זו הארה פנימית של כוח ההשפעה. כוח ההשפעה
קיים אך יש צורך לשמור עליו ולחזק אותו בפנים.
וכן אנו עתה תמיד
בעוונותינו הרבים בהתחברות ביותר ביניהם עד שאיתא בעבודה זרה (ח ע"א) דישראל
בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה, ועד שהתירו משא ומתן אידיהן וכיוצא ואין האור
בהתגלות בחוץ, אבל מכל מקום הוא מאיר מבפנים, כי באמת במעמקי הלב הוא מאיר אור זה
דהוד.
הגמרא בעבודה זרה אומרת:
[12] "ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד
כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין
משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר:
'וקרא לך ואכלת מזבחו'."[13] זהו תיאור חמור ביותר של מצבנו הרוחני בגלות. לפי ר'
צדוק אמנם אנחנו נמצאים עמוק בכל המובנים בתוך עולם הגויים, אך גם במצב זה יש לנו
בבית הנר שאמור לעמוד בפתח. יכולת היציאה החוצה כן מוטבעת בנו, גם אם איננו יכולים
להוציאה אל הפועל באופן מלא.
וכל התחברות שלהם הוא
בטהרה דכבר נתקן זה על ידי מתתיהו שהיה מיד בשמד הראשון שנגזר על בני ישראל ונתברר
זה דמעמקי לבבות בני ישראל דבוק לעולם בהשם יתברך וכל חבורם עם האומות באמת לאמיתו
הוא רק לקלוט ניצוצות קדושה מהם. וכמו שכתוב (פסחים פז ע"ב) לא גלו ישראל אלא
שיתוספו עליהם גרים ולאו דוקא גרים בפועל רק הוספת קליטת כחות העמים להחזירם אל
הקדושה לאט לאט עד בוא עת קץ שישוב הכל לקדושה.
בהתמודדות השמד הראשונה קם
מתתיהו ותיקן יסוד זה. גם העמידה מול השמד, וגם היציאה אל האומות מתוקנים בשורשם.
אך תיקון זה אינו אומר שהמשימה נגמרה, הוא רק נתן את הכוח להתמודדויות העתידות
לבוא.
ואף שבהתגלות אין זה
גילוי עדיין, מכל מקום בפנימיות הלב אור זה גלוי ומאיר היטב ופועל פעולתו מכל
מקום. וכל המומרים מבני ישראל שנתחברו להם לגמרי בעולם הזה, ידוע דברי הרמב"ן
שהוא על ידי איזה שורש פורה ראש בתולדתו מערבוב בני נכר. וזה סוד ששמעתי על מה
שכתוב (שבת כא ע"ב) בהדלקת נר חנוכה 'עד דכליא ריגלא דתרמודאי', דרוצה לומר
שיכלה עירבוב הפסולים מבני נכר במשפחות ישראל שהיו על ידי התרמודאי כמו שכתוב
ביבמות (יז ע"א) והיינו דנר חנוכה מאיר גם להם עד שיכלה גם זה הפסולת המעורבב
ולא יהיה עוד שום חיבור גם למראית עין. דחיבור זה נמשך על ידי ערבוביא זה שבמשפחות
ישראל כי מזה נעשה חיבור עצום להיות לבשר אחד. ונר חנוכה מאיר בתוקף כל כך עד
שיפריד גם חיבור זה ויברר שגם זה היה רק לקלוט אל הקודש מה שראוי לקלוט ולא זולת
זה.
במציאות הדברים קשים להבנה,
שהרי יש משומדים גמורים. אומר ר' צדוק שאמנם, כרגע יסוד העמידה מול השמד קיים רק בכוח,
אך השאיפה היא לשוב למצב שבו יסוד העמידה יהיה קיים גם בפועל, למראית עין. נר
חנוכה יאיר תמיד, גם אם בסתר, עד שיתברר שכל ההתערבבויות לא היו אלא כדי לקלוט את
הראוי פנימה אל הקודש.
ותחלת התעוררות
החשמונאים כפי מה שאומרים ביוצר לחנוכה היה על זה שלא תבעל אחותם להגמון. וגם
רש"י בשבת (כג ע"א) על שאף הן היו באותו נס פירש בגזירה דתבעל להגמון
שזה היה עיקר נס דחנוכה לבטל עירוב וחבור זה. על כן כשבא הורדוס לידבק בזרעם לא
עלתה בידו כמו שכתוב בריש בבא-בתרא כי זה כל שורש קדושת החשמונאים המתפשט בכל זרעם
אחריהם מאחר שפעלו הקדושה לישאר קבוע לדורות עולם שלא יניחו להתערב עמהם זרע נכר.
הורדוס מנסה להיכנס לתוך
משפחת החשמונאים, אך הוא לא מצליח. הוא הורג את כולם, והאחת שהשאיר - מתאבדת. זהו
הביטוי הפיזי החזק להתמודדות הרוחנית שמתרחשת, וזרע החשמונאים מחוסן באופן מוחלט.
שום כניסה אליהם לא תוכל להתרחש. אך יש גם צד שני לעובדה שאין יותר זרע חשמונאי.
כל מי שטוען שהוא מזרע חשמונאי - הוא עבד.
ולפי שהשם יתברך רצה
להניח ערבוביא זה עדיין בעולם עד עת קץ על כן נתעלם זרע החשמונאים כמו שכתוב (שם)
דמאן דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא. וברור בעיני דמה שאמרו דלא אשתייר מיניה
כו' אין רוצה לומר דלא נשאר לגמרי מהם וחלילה מי שעשה התשועה הגדולה הזאת בישראל
יכלה זרעו מן העולם. ואף דהרמב"ן פרשת ויחי נתן טעם לזה מפני שנטלו מלוכה אין
זה מספיק להסיר השאלה למה יגיע עונש זה לחשמונאי הצדיק שלא נטל מלוכה שלא ישאר כלום
מזרעו. אבל ברור בעיני דהכונה שלא נשתייר מזרעו בפירסום ומי שיתייחס אחריו.
וקטלינהו לכולהי מרותיה היינו כל אותם שמצא והם נענשו בעונם והשאר נחבאו והעלימו
עצמם ולא פירסמו יחוסם. ולפי שמשכה מלכות הורדוס וזרעו מאה שנה שכל אותם הימים היה
ירא לפרסם עצמו מי שהיה מבית חשמונאי על כן נשתקע ונשתכח זכר יחוסם מן העולם. ולא
נשאר מי שמתייחס אחריהם אלא אותם העבדים בני הורדוס שאיתא שנשא מבנותם כדי לייחס
זרעו אחריהם ועל כל פנים גם זה היה מן השמים שישתקע וישתכח יחוסו מן העולם. כי
שורש יחוסו הוא בתכלית הריחוק מעירוב בני נכר ואף על פי שזה אמת בכל זרע יעקב גם
כן מכל מקום בעולם הזה הוא בתכלית ההעלם בפרט אחר החורבן. ומהתחלת התעוררות החורבן
שהיה מתחלת מלכות הורדוס שהיה עבד ומבני נכר ומשל על ידי כח מלכות רומי וניטלה
המלכות מישראל. ועל כן על ידו היה התעלמות יחס החשמונאים שהם המשתדלים לכלות רגלא
דתרמודאי וערבוב בני נכר מישראל.
בנקודת ההתחלה היה תיקון
בסיסי, שלא היה אמור להיות סופי ומוחלט, אלא לתת כוחות להתמודדויות בעתיד. ההוצאה
לפועל, פעולת כוח ההוד, מתרחשת לאורך כל ההיסטוריה, ולכן נעלם זרע החשמונאים. זרעם
לא נכרת, אלא אין מי שיכול לטעון לייחוס אליהם. הורדוס הרג רק את מי שמצא, ולא את
כל בית חשמונאי. הכוח הלא מתבולל, נר ההוד, אינו יכול להאיר בחוץ. הוא נגנז, מכיוון
שההתמודדות הזו צריכה עוד לבוא לידי ביטוי. הקב"ה מעלים את בית חשמונאי, מכיוון
שהוא רוצה, כביכול, שעוד יעבדו על הדברים. כשהטוב ברור - אין בחירה. מעלימים את
בהירות הטוב, כדי שההתמודדות תימשך. זה קרה בהיסטוריה מכיוון שמי שהיה מזרע
חשמונאי פחד לגלות את ייחוסו, שמא הורדוס יהרגהו. ואף זרעו של הורדוס שנתערב בזרע
בית חשמונאי נעלם.
ונראה לי דזה ענין
סמיכות הדרשות (שבת כב ע"א) רבי עקיבא אומר נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים כו'
והבור רק אין בו מים כו' וכפי הנראה דרשינהו כך יחד בשבת חנוכה פרשת וישב. ודרש
הלכה מענין היום ואגדה מאותה פרשה ושייכי להדדי כי יוסף שהוא היסוד ושורש ההשפעה
לזולת והוא המשביר בר לכל עמי הארץ הוא היה בתכלית הריחוק מבני נכר כאשר נתנסה
בפוטיפר וכן לא רצה למכור להם עד שימולו כמו שאמרו ז"ל (מדרש תנחומא מקץ),
ולא רצה להשפיע לערלים כלל. כי הנגיעה היה רק בירכין שהם המכינים ההשפעה ולא ביסוד
שהוא גמר יציאת ההשפעה לפעל זה ודאי אינו אלא במקום הראוי כרצון השם יתברך.
על פי זה מסביר ר' צדוק את
סמיכות הדרשות: ההלכה שאין מדליקים נר חנוכה למעלה מעשרים אמה, והמדרש על הפסוק "והבור
רק אין בו מים"[14] - שהיה למעלה מעשרים אמה. על פי הפשט - שתי הדרשות נאמרו באותה שבת, מכיוון
שבפרשת "וישב" דורשים בהלכות חנוכה, ובאותה דרשה מערבים הלכה ואגדה.
על פי עומקם של דברים יוסף
הוא מידת יסוד, שכמו מידת ההוד, עניינה הוא ההשפעה. יוסף הוא המשביר לכל עם הארץ.
במעשה אשת פוטיפר הוא מייצג את העמידה בהתמודדות של היציאה החוצה, ובעצם מקדים את
בני חשמונאי. הטוהר שבא לידי ביטוי ביוסף הוא העמידה באותה התמודדות. מחד-גיסא - ההתבוללות
לכאורה, ההסתובבות בין העמים. יוסף - מוסיף חיים, משביר ומשפיע. ומאידך-גיסא, מול
אותה יציאה חזקה החוצה, קיימת העמידה האיתנה - לא להיכשל באשת פוטיפר, לעמוד
בניסיון ולא להתבולל. זהו כוח ההשפעה שלא נפגע, ששומר על עצמו למרות המגע עם החוץ.
יוסף, על פי המדרש, לא מכר את התבואה לַמצרִים עד שמלו את עצמם. וכמו אצל יוסף, גם
אצל החשמונאים הייתה יציאה, היה מגע - תרגום התורה, ואף על פי כן הם לא נפגעו.
ומה שהשבטים מכרוהו
היה גם כן לברר זה כי הם לא האמינו בצדקתו ושהוא היסוד עולם וחשבו במכירה בין
האומות יתברר זה שאם הוא באמת כמדתו אי אפשר שיתערב בגוים להיות כמוהם כלל. ואם
לאו כל זמן שהוא בבית יעקב ולמד מאביו היה טוב וכשיבוא לבין הגוים לא יהיה כן.
מכירת יוסף הייתה ניסיון
לבדוק האם המהות שהוא מתיימר לייצג היא פנימית ואמיתית או חיצונית בלבד. האחים
הגלו אותו לבין האומות, לראות אם באמת יישאר שם בטהרתו, או יתבולל. מכירת האחים את
יוסף היא בעצם, הדבר שמהותו של יוסף שואפת אליו - לצאת אל בין האומות החוצה, ושם
להצליח להישאר טהור.
וזה היה גם כן ההשלכה
לבור שאין בו מים זו תורה כמו שכתוב בבראשית רבה (פרשה פד) על פי זה והוא גם כן לענין
יוסף דכל נסיון שהוא לברר עצמיותו הוא כאשר יעלימו ממנו דברי תורה המצילים מהחטא
רק שהוא בלבו ובעצמו יעשה כרצונו וזהו הנסיון לברר מה שבלבו כנודע. והשליכוהו לבור
ריק מדברי תורה אבל נחשים ועקרבים המסיתים לכל מיני רע שזהו שורש הנחש יש שם ובזה
נתברר שהוא מרוחק מרע בשרשו. וזהו שורש קדושת היסוד דכנסת ישראל שאין צריכים לעצות
דדברי תורה כי הם מתקשרים בהשם יתברך לגמרי ביסוד קבוע וקיים שלא ינתק בין על ידי
מסיתים ומפתים כנחש ושאור שבעיסה בין על ידי כפיות וגזירות ויסורין כעקרבים ושעבוד
מצרים לא יוכלו לערבבו עמהם גם בלי שום סיוע דתורה תבלין שהוא נגד הסתת פרטיות
דיצר הרע. אבל נגד שורש היהדות שלא יתערב בגוים בזה בני ישראל נבדלים בשרשם מלידה
מבטן ונימולים לשמונה טרם ידע הנער כלום בא בברית חותמו של השם יתברך שהוא המבדיל
בין ישראל לעמים דאין הערלה נקרא אלא על שם העובדי כוכבים ומזלות (נדרים לא
ע"ב) ואפילו פושעי ישראל ע"ה מובדלים מהם וכמו שכתוב (גיטין נז
ע"א) תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם כו'.
בור שאין בו מים אלא רק
נחשים ועקרבים הוא מקום שאין בו תורה, אלא רק ניסיונות. משמעות ההשלכה אל הבור היא
יציאה מהמהות הפנימית החוצה.
כיצד בוחנים האם ישראל הם
בניו של הקב"ה? - "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".[15] בודקים מה קורה כשהוא לא נמצא בסביבה שבה באים לידי ביטוי
הביטויים החיצוניים של המהות. בודקים מי הוא באמת. מה קורה לו בלי התורה שסביבו -
בהופעות החיצוניות שלה. למושג "תורה תבלין"[16] קיימים שני מובנים: המובן החיצוני אומר, שלמרות מה
שאתה באמת, כיוון שיש סביבך תורה - אתה ניצל. אך במובן הפנימי המשמעות היא הפוכה -
אתה אמור להיות כל כך קשור לתורה כך שהיא תציל אותך דווקא כשתהיה מרוחק, דווקא
מחוץ לבית המדרש. המבחן האמיתי מתרחש דווקא כשלא נעזרים בהופעות החיצוניות.
וזהו קדושת הפורים עד
דלא ידע בין כו' דאין צריך ידיעה כלל ואין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל, ועל שם
זה נקראים כל ישראל שארית יוסף (בראשית רבה פרשה עא) ודבר זה הוא בהתגלות בפעל
כידוע מדורו של שמד הרבה פושעי ישראל וריקים שמסרו עצמם על קידוש השם ולא רצו
להתערב בגוים.
העמידה מול כל הסובב היא
היסוד של יוסף, ובזכותו קיים צד שכזה בכנסת ישראל. ניתן לראות כיצד תופעה זו באה
לידי ביטוי בעולם, באותם פושעי ישראל שמסרו את נפשם על קידוש השם.
ועל כן נס דפורים ניתן
לכתוב והוא סוף כל הנסים נגד מדת יסוד ומלכות סיומא דגופא והוא ההכנה לנס דחנוכה
שהוא לבדו מהנסים שלא ניתנו לכתוב שנקבעו לדורות כי הנסים שלא ניתנו לכתוב אין להם
התגלות בפועל עדיין ואי אפשר שיקבעו לדורות כי אם בפרט. רק נס חנוכה הוא כללות כל
הנסים דעת הגלות שלא ניתנו לכתוב שיש בו קביעות לדורות רק בהארת נר שהוא הארה זו
דהתגלות קדושת היסוד שבחיצוניות בפעל ממש להיות מאיר גם בפנימיות דהיינו בכל מיני
ערבובם. ואחר שנתברר בפעל שלא על ידי דברי תורה הוא הולך ומתגלה בכל פרטי הכחות
בכל זמן המשך הגלות.
נס פורים הוא האחרון שניתן
להיכתב, ונס חנוכה הוא הראשון שלא ניתן להיכתב. מה משמעות דברים אלו? - ניסים שניתנו
להיכתב הם ניסים שהיה להם גילוי בפועל, והושלמו. ניסים שלא ניתנו להיכתב הם כאלו
שלא היה להם גילוי בפועל.
נס חנוכה כולל בתוכו את כל
הניסים של עת הגלות שלא ניתנו להיכתב. הכוונה היא שנס חנוכה הוא נס שמתייחס לתהליך
היסטורי שלם. הוא עוסק בתהליך של הפצת האור בעולם על ידי ישראל, והוא זה שקבע את
שורש הכוחות האלו, כוחות העמידה ביציאה החוצה. עיקרו של הנס הוא לדורות, ומשום כך
הוא לא יצא לגמרי אל הפועל, ולכן הוא לא ניתן להיכתב.
ודבר זה הוא רק על ידי
דברי תורה ומצותיה כי נר מצוה ותורה אור שהם המאירים לאדם. וזהו ישועה דחנוכה
שיוכלו לעסוק בתורה ולקיים מצותיה ונעשה על ידי הכהנים שהם שורש התורה דבני ישראל
כמו שנאמר יורו משפטיך וגו' ונאמר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו שהדעת
שהוא דרגא דמשה רבנו עליו השלום ודור המדבר דור דעה מקבלי התורה גניז בפומיה. שהפה
הוא התגלות מה שבלב להזולת ועל ידו הוא ההתגלות דברי תורה להזולת ולכל באי עולם.
לאחר שהגענו למסקנה שהכוח
שמגן מפני ההתבוללות, ושומר בזמן היציאה החוצה - כוחו של יוסף - אינו תלוי בדברי
תורה "חיצוניים", אלא להפך - הכוח בא
לידי ביטוי בצורה חזקה דווקא במנותק ממלבושים חיצוניים, אומר ר' צדוק שכוח זה
מתעצם ומתחזק דווקא באמצעות דברי תורה. הם עוזרים לאדם לבנות ולקבוע בתוכו את
העולם הפנימי הזה - "כי נר מצווה ותורה אור", והם המאירים לאדם. כל
ההתמודדות בחנוכה הייתה על קיום התורה. אם הכוחות טבועים באדם, הם נחשפים במצבים שבהם
הוא מנותק מתורה. אך כיצד הם נטבעים ונקבעים באדם? - דווקא באמצעות דברי תורה.
וזהו ההארה דנר חנוכה
שנקבע לדורות לכלות על ידי אור זה כל מיני ערבוביא מישראל הנמשך על ידי עירבוב
פנימיות הכחות דבני ישראל ברצונות מעורבות שאינם מבוררים שהם רק לשם שמים ולא לשום
מחשבה ופניה אחרת כראוי לשורש היהדות דכנסת ישראל אשר הם דבוקים לגמרי בא-לקים
חיים. ובאמת כל כח היסוד נמשך רק מהנצח והוד ואם היסוד מבורר גם נצח והוד מבוררים.
אלא שאצל היסוד הוא בהתגלות בפועל ואצל הנצח והוד הוא עדיין בכח והיציאה לפועל
נעלם עדיין. ומצד ההעלם יש מקום לטעות וצריך נר להאיר ועל כן למעלה מעשרים פסולה
דלא שלטא ביה עינא ועדיין הוא בהעלם. ועיקר נר חנוכה להוציא מן ההעלם לגילוי ובזה
כליא ריגלא הם הרגלין דנצח והוד דתרמודאי שהוא זה לעומת זה נגד ירושלים. ועל כן הם
נפנו על בנות ירושלים כמו שאמרו ז"ל (יבמות טז ע"ב) ובא על ידי זה
ערבוביא ביחוסין דישראל הגורמת חשכת עין כמו שכתוב בפסחים (סב ע"ב) דמשנגנז
ספר יוחסין חשכו עיניהם היינו האור רוח הקודש המאיר את העינים וכמו שכתוב (קידושין
ע ע"ב) דאין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות. וכל ישראל אם אין נביאים
בני נביאים לכוון גם בהעלם לאמת וזהו רק המיוחסים. וגם בפורים ליהודים הייתה אורה
אלא שהייתה אז לפי שעה ואחר כך חזר ונעלם. כי עיקר הפורים הוא עד דלא ידע ובהעדר
אורה זו תורה. אבל בחנוכה עיקר זכר הנס הוא על ידי האור הנשאר קבוע לדורות להאיר
במבואות האפלות לדעת כי ה' בדד ינחנו ואין עמו ערבוביא דאל נכר. וזהו כסוכה וכמבוי
דבסוכה נאמר כל האזרח בישראל ונאמר זאת וגו' וחטאת כל הגוים אשר לא יבואו לחוג חג
הסוכות. וכמו שכתוב בריש עבודה זרה דהנסיון יהיה במצות סוכה דזה שייך רק לישראל
היושבים במחיצה לבדם תחות צלא דמהימנותא. וכן מבוי הוא העושה מחיצה לבדו ורשות
היחיד יחידו של עולם ולא רשות הרבים מסיטרא דפירודא כעשו שכתוב בו נפשות רבים מה
שאין כן בית יעקב נפש לשון יחיד שהכל רשות היחיד. ובשניהם פסול למעלה מעשרים דליכא
היכרא כי מחיצה המגדרת בין ישראל לעמים צריכא היכרא שלא יהיה ערבוביא וכן לנר
חנוכה. וזהו בירור הנצח והוד באור ניכר ועל ידי זה ממילא היסוד מבורר. גם בתכלית
ההעלם שהבור ריק כו' אבל כו' עם כל זה הוא בקדושתו עומד.
מה הקשר לסוכה ולמבוי? סוכה ומבוי הם תחום חיים פנימי, יחידאי, של ישראל עם
הקב"ה. מבוי - רשות היחיד - רשות יחידו של עולם; סוכה - צילא דמהימנותא -
"מחיצה המגדרת בין ישראל לעמים צריכא היכרא". בנר חנוכה בא לידי ביטוי השילוב המיוחד. כל עניינו של נר חנוכה הוא לעמוד בפתח, להיראות בחוץ, ודווקא שם צריך היכרא של הפתח, של הגבול בין פנים וחוץ. בלי ההיכר - ההבדלה מטושטשת. המשימה המיוחדת של נר חנוכה היא לא להבדיל בין ישראל לעמים בנקודת השורש, אלא דווקא בשלבי המגע, כשיש שיג ושיח עם החוץ, כשרוצים לחבור אל נקודות מסויימות שמגלים בחוץ. שם כוח ההבדלה הוא המשימה הקשה. ואמנם, בשעת סכנה - סוגרים את הדלת, אך שלא בשעת סכנה - צריך להשאיר את הדלת פתוחה. ההבחנה, ההיכרא, יסודה בגדרים ההלכתיים של מבוי וסוכה, ושם משמעות המחיצות ברורה - הבדלה בין פנים לחוץ. הבחנה זו צריכה להקרין על פעולה שהיא לכאורה ההפך הגמור, אך היא מהותית לכנסת ישראל - היציאה החוצה, מידת ההוד.
[1] מדרש שוחר
טוב כא.
[4] דניאל י, ח.
[5] רמב"ן,
בראשית יב, ו, על פי תנחומא לך לך ט.
[6] תרגום:
מאחוריו בא (המלאך אל יעקב) והכהו על שתי ירכיו.
[7] במבנה
הספירות ההוד נמצאת בצד שמאל.
[8] ויקרא רבה
פרשה לא, ז.
[9] תשובה
פ"ב, ה"ב.
[10] מגילה וחנוכה
פ"ג, ה"א.
[11] שבת כא,
ע"ב.
[12] עבודה זרה ח,
ע"א.
[13] שמות לד,טז.
[14] בראשית לז,
כד.
[15] על פי סנהדרין
מד, ע"א.
[16] קידושין ל,
ע"ב.
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 5862
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|