iconקישור לגירסת הדפסה

 

ממנה מדליק ובה מסיים

שלהבת עולה מאליה

היחס בין השתדלות האדם לבין הופעה מלמעלה, בא לידי ביטוי בצורה בולטת במצוות הדלקת המנורה. הגמרא[1] העוסקת בחיובי זר שעבד במקדש, אומרת: "הדלקה לאו עבודה היא". לעומת זאת, הפעולות המכינות להדלקה, כגון הטבה ודישון מוגדרות כעבודות אף על פי שהן לא המסיימות את תהליך ההדלקה. הרמב"ם[2] פוסק זאת באופן חד. לשיטתו - "הדלקת הנרות היא הטבתם". כל המצווה היא ההטבה, ואילו ההדלקה בפני עצמה אינה מצווה. זו המשמעות שעולה בפשטות מכל מעשה העלאת הנרות במנורה. האדם מכין את הנרות ואת הכלים, והכנה זו היא עיקר המצווה. הרמב"ם לומד זאת מהמילים "יערוך אותו"[3] - האדם עורך את הנרות ומניחם. השלב הבא המופיע לאחר ההכנה הוא - "שלהבת עולה מאליה".[4] פעולת ההדלקה של האדם היא כמעט שולית, נקודת התחלה בעלמא שאי אפשר להתייחס אליה ככל עבודה. זהו ההסבר, לפי חלק מהראשונים,[5] לדברי הגמרא שהובאו לעיל, כי הדלקה אינה עבודה.

עדות המנורה

ביטוי נוסף לאותה המשמעות ניתן לראות במסכת שבת בסוגיות העוסקות בהדלקת נר חנוכה. הגמרא אומרת: "וכי לאורה הוא צריך - והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו. אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".[6] כלומר, הנרות הדולקים במנורה מבטאים את הופעת השכינה. ואין כאן התייחסות לעבודת האדם כלל. במנורת המקדש התרחש נס בצורה מתמדת, לא רק נס חנוכה. כך עולה מהמשך דברי הגמרא שם: "מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". כמות השמן שניתנה בנר המערבי הייתה זהה לכמות השמן בשאר הנרות, אך הוא דלק יותר מכפי מידתו.

שכינה במערב

הופעתו הנסית של הנר המערבי מאפשרת לנו ללמוד על מהות היחס בין השתדלות האדם לבין הופעה הבאה מלמעלה, ובמקביל - בין עולם הטבע לבין מה שמעל לטבע. על מנת שנוכל להבין זאת, ננסה להבין את עניינו של הנר המערבי, לאור המשמעויות הבאות לידי ביטוי במנורה.

הגמרא[7] דנה במקום השכינה. אחת הדעות היא, ששכינה שורה במערב. באותו הקשר נאמר שם: "בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה דכתיב 'וצבא השמים לך משתחוים'." צבא השמים ואיתו כל העולם זורחים במזרח ושוקעים במערב. תנועה זו היא תנועת ההשתחוות לקב"ה, ששכינתו שורה במערב. מהבנה זו של הפסוק לומד האדם שתפילתו גם היא צריכה להיות מכוונת למערב. תפיסה זו סותרת לכאורה את התפיסה המקובלת עלינו כיום, שיש להתפלל לכיוון מזרח. היה ניתן לחשוב שרק בשל העובדה שגלינו מערבה מארץ ישראל אנו מורגלים להתפלל למזרח, אולם, בהמשך נבאר שלא רק הגלות גרמה להבדל זה. את העובדה ששכינה שורה במערב ניתן לראות גם במבנה בית-המקדש. בית קודשי הקודשים - מקומו במערב, ושם מקום השראת שכינה. הרמב"ם במורה נבוכים[8] מסביר שרעיון זה בא על מנת להוציא מלבם של עובדי עבודה זרה המשתחווים לשמש ולירח. מדבריו מתברר שאנו מתפללים לצד ההפוך לצבא השמים הנמצא במזרח, כנגד עובדי עבודה זרה המתפללים לאותו צבא השמים. אבל נראה שישנו רובד נוסף. בפנייתנו למערב אנו לא רק באים לסתור את דעת המשתחווים לטבע, למזרח. בתפילתנו אנו מבטאים את העובדה שכל אותה המערכת שהכופרים משתחווים לה, היא עצמה משתחווה לבורא עולם הנמצא כביכול ממול, במערב. באותו מקום שבו עולם הטבע שוקע ונעלם, מקום שנראה לעינינו חשוך ואפל, שם נמצאת הופעתו הגדולה של הקב"ה.

בספר בראשית ניתן לראות ביטויים נוספים למשמעות של מזרח ומערב. נראה שכל ה'נדְחים' לאורך הספר - נדחו למזרח. לדוגמה: קין,[9] לוט,[10] בני הפילגשים,[11] עשיו.[12] כך גם מסבירים חז"ל במדרש[13] את המילים "ויהי בנסעם מקדם",[14] המופיעות ביחס לדור הפלגה: "הסיעו עצמן מקדמונו של עולם". הנסיעה מזרחה מבטאת עזיבת האדם את השכינה ופנייה אל העולם הטבעי; היפרדות מהעולם הרוחני ומעבר לעולם ארצי וחומרי, מתוך הרגשה ששם מתרחשים החיים האמיתיים.

ממערב למזרח

ההבנה כי השכינה שורה במערב ואליה אנו משתחווים, היא רק קומה אחת בתוך הבנה רחבה יותר. בהמשך הגמרא בבבא-בתרא מופיעה התייחסות שנראית הפוכה להבנתנו את רוחות השמים: "מאי דכתיב 'יערף כמטר לקחי'[15] זו רוח מערבית שבאה מערפו של עולם". מערב קרוי כאן 'ערפו של עולם', כלומר, מה שמופנה למערב הוא דווקא הגב והעורף. הבנה זו תמוהה לאור ההסבר ששכינה שורה במערב ושם הופעתה הגדולה.

ניתן להבין את משמעות הדברים על פי דברי תוספות במקום[16] "והיינו משום דשכינה במערב ופני השכינה למזרח, לכך קרוי מערב - אחור, ומזרח - קדם, ודרום - ימין, וצפון - שמאל". פניו של הקב"ה כביכול - ממערב למזרח - זוהי המשמעות המלאה של השראת שכינה במערב. לא רק ששם הופעתה אלא משם היא גם פונה כלפי העולם. הקב"ה פונה מאותו חושך שבמערב אל העולם הזורח במזרח. כיוון שצורת מבטו היא, כביכול, ממערב למזרח, זו היא גם צורת מבטנו על העולם, וכך גם נקבעות רוחות השמים - על פי הופעת הקב"ה בעולם.

כמים הפנים לפנים

המערב פונה אל המזרח ולהפך. הקב"ה פונה ממערב, ממקום החושך, הנסתר, שבו הטבע לא מופיע ומביט אל המזרח; פנייה שמהותה - להחיות את הטבע. וכאשר צבא השמים שבמזרח משתחווה למערב - יש כאן כעין מפגש של פנים אל פנים. עוד לפני שעולם הטבע פונה למערב ומשתחווה, ישנה פנייה ממערב שיוצרת את אותו עולם, מקיימת ומחיה אותו. כל ההופעה הטבעית, הזורחת, שואבת את קיומה מהעולם הנסתר והנעלם.

אמנם ההשתחוויה כלפי המערב, כמו כל השתחוויה, משקפת מימד של עבדות וריחוק, אך קודם לפנייה זו, ישנה הארה ראשונית היוצרת ומחיה את הכל, וכאשר העולם הטבעי חי את מציאותו בצורה הראויה, הוא קולט מהו המקור להוויתו ופונה אל השכינה שבמערב. המערכת הטבעית על כל מדרגותיה, מהדומם והצומח ועד לאדם המעלה את הכל, כולם משתחווים לקב"ה. 'כמים הפנים לפנים' - יש כאן הדדיות לא רק במובנה החיצוני שהוא להאיר כפי שמאירים לך, אלא הדדיות שבה הקשר בין הצדדים הוא מהותי - כיוון שהארה זו יוצרת ומקיימת את כל הכוחות, אותם כוחות המחוברים לשורשם פונים בהשתחוויה כלפי המקור הנמצא במערב.

חזרה מלכות לישראל

הופעת הנר המערבי - "עדות היא לבאי עולם",[17] זוהי עדות על החיבור בין עבודת האדם להופעה הא-לקית. האדם מכין ובונה כלים להופעת השכינה, והופעת השכינה נותנת לו כוחות להבין, להכיר, לשאוף ולהתפלל למערב. יחס זה קיים לא רק בין השתדלותנו לבין הופעה מלמעלה, אלא במובנים רחבים יותר - כך הוא הקשר בין כל הופעת טבע למה שמעל לטבע. כך גם היחס בין חול לקודש, וכך גם היחס בין הופעת מלכות על כל היבטיה, גם אלו הנראים לכאורה ארציים ואנושיים, לבין פך השמן הפנימי, הנותן את כל המשמעות לאותה המלכות. נר מערבי - "ממנה היה מדליק ובה היה מסיים".[18]

המאבק הגדול מול תרבות יוון נוגע גם הוא בנקודה זו של עמידה פנים מול פנים. שורש המאבק הוא על הכרת המערב, והכרת החיבור למקור שעולם הטבע שואב ממנו את כוחותיו, מקור שגם העולם צריך לפנות ולשאוף אליו. יוון גילתה לפני כל מי שקדם לה את העוצמות הקיימות בטבע, אך בד בבד תפסה אותו כעולם העומד בפני עצמו. בתרבות היוונית הטבע אינו נתפס כמקבל כוחות ממקור אחר וגם לא כפונה אל מקום אחר. לפיכך, כדי להתמודד עם מה שאותה תרבות שיקפה, צריך להכיר בכך שהמלכות שחזרה לישראל, כל עולם הטבע, גדולת האדם וכל ההתפתחויות האדירות של האנושות, הכל נובע ממערב, ולשם הכל צריך לפנות.

התמודדות זו איננה פשוטה כלל. מלכות כזו, המחוברת לשורש בצורה מלאה לא הופיעה אפילו אצל בית חשמונאי, שאת ניצחונם במאבק זה אנו חוגגים בחנוכה. כך מסביר הרב בעין אי"ה[19] לגבי דין "כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה". אמנם, החשמונאים נאבקו עם יוון, אך במובן מסוים, גם מאבקם היה מתוך עולם של מושגים חלקיים. תפיסתם את עניין הלאום והמלכות עדיין הייתה, במידת מה, תפיסה אנושית. אמנם הם שאבו את כל עוצמתם מן הקודש, אך הם לא הבינו אל נכון את המשמעות המלאה של מלכות בית דוד, מלכות השואבת את כל הופעתה הארצית והחומרית מעולם המערב.

בימים ההם - בזמן הזה

אנו מרגישים על בשרנו עד כמה המאבק בתפיסות היווניות, לא רק שלא הסתיים, אלא הולך ומתעצם. נראה שככל שאנו מתקדמים ההתמודדות הופכת קשה ומסובכת יותר. משום כך גוברת הדרישה להגיע להבנה עמוקה, כיצד כל ההופעות שבהן אנו עסוקים, כל המערכות שבהן אנו מעורבים, מקבלות משמעות רק מאותה שכינה עלומה ונסתרת. זוהי המשימה הענקית המוטלת עלינו: להבין איך כל המושגים שעליהם אנו נאבקים - הופעת מלכות וכל ההופעות האחרות - צריכים לקבל את אופיים האמיתי, בשל יניקתם מהעולם הנסתר.

בהתמודדויות שאנו חווים היום[20] ניתן לראות שהמאבק הולך ומתמקד בנקודה אחת, ברורה מאוד. למרות זאת אנו ממשיכים במקרים רבים להתמודד עם הדברים במושגים אנושיים. הצלחה בהתמודדות תתאפשר רק כאשר נבין מהיכן באמת הדברים נובעים.

עם ישראל - אור לגויים

לעם ישראל ישנה יכולת לקלוט מהארתו של הנר המערבי. עלינו להחדיר את ההארה הזאת לכל רבדי העולם המעשי - להופעות הלאום, המלכות, החברה ועוד. אם נמלא את תפקידנו כראוי ונגיע למציאות השלמה הזאת, יוכלו גם אומות העולם לקלוט ולקבל ממנה. כך מסביר הרב בעין אי"ה[21] את השאלה - "וכי לאורה הוא צריך". המטרה בהקמת ממלכה על כל פרטיה היא הפצת האור לכל העולם. עם ישראל יצא מההנהגה הנסית של המדבר לארץ ישראל כדי שגם העין האנושית של אומות העולם תוכל לקלוט מאורו.

יהי רצון, שנצליח לדלות מאורו של הנר המערבי בכל ההתמודדויות הגדולות שעוברות עלינו; שנזכה לגבור על החשכה שיוון ניסתה להשליט עלינו,[22] חשכה שמשמעותה - לראות רק את אור היום ולהתפעל רק מהטבע; שנגיע להכרה המלאה, שבמקום של שקיעת הטבע הנראה חשוך בעיני בשר ודם, שם השכינה שורה ומשם היא בוראת ויוצרת את אותו הטבע הנפלא והמאיר.

כשנתפוס כך את הדברים, נוכל להשתחוות כחלק מעולם הטבע, לא מתוך ריחוק אלא מתוך תחושת קרבה שממנה יצא בעז"ה אור גדול.



     חנוכה התשס"א.

[1]    יומא כד, ע"ב.

[2]    תמידין ומוספין פ"ג, הי"ב.

[3]    שם ה"י: "דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים מצות עשה שנאמר 'יערוך אותו אהרון ובניו' ".

[4]    שבת כא, ע"א: " 'להעלות נר תמיד'... כדי שתהא שלהבת עולה מאליה".

[5]    תוס' ישנים יומא כד, ע"ב.

[6]    שבת כב, ע"ב.

[7]    בבא-בתרא כה, ע"א.

[8]    מורה נבוכים ג, מה "וכבר בארו ז"ל בגמרא יומא שאברהם אבינו קבע את הרוח שפונים אליה בתפילה כלומר בית קדשי הקדשים, וטעם הדבר לדעתי כיון שהייתה ההשקפה המפורסמת בעולם אז עבודת השמש ושהיא הא-לוה, ואין ספק שהיו כל בני אדם פונים למזרח, ולפיכך פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה, כלומר במקדש, כדי שיהו אחוריו לשמש".

[9]    בראשית ד, טז.

[10]  שם יג, יא.

[11]  שם כה, ו.

[12]  בעצם ישיבתו בארץ אדום.

[13]  בראשית רבה פרשה לח, ב.

[14]  בראשית יא, ב.

[15]  דברים לב, ב.

[16]  תוס' בבא-בתרא כה, ע"א, ד"ה רוח מערבית.

[17]  שבת כב, ע"ב.

[18]  שם.

[19]  עין אי"ה שבת א, פ"ב, ה: "...כאשר שלטונם של החשמונאים במלוכה היה ברוח לאומי כזה אשר לא לפי הדרך הנצחי של ישראל, שכרת ד' ברית המלוכה לדוד... מלכות בית דוד היא המחוברת ביחוד עם אורה של תורה, כאשר כן היתה מדתו של דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, נעים זמירות ישראל, ומשים לילות כימים בתורת ד' ועם זה מלא עז וגבורה ועושה חיל בחוזק ממלכה... ע"כ השמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, כלומר הדעות שרק בדוחק ולחץ יש לחברן עם תורת-ד'-תמימה בגופי מצותיה, והפתילות שהאור מסכסכת בהן, כלומר כחות לאומיים נקלטים מרוח העמים, שרק מעט הטהרו ויצאו מחשכת העמים וילבשו מחלצות ישראליות, אמנם האירו לנו גם באורם הכהה את חשכת הגלות אבל אינם מהאורה הקיימת...".

[20]  השיחה ניתנה בתקופה שבה הוחרפה האלימות במאבק הישראלי-ערבי, בעקבות התמקדות המאבק במחלוקת על הר הבית.

[21]  שם טז: "באה לזה המנורה דוקא מחוץ לפרכת, להורות שמן האורה הפנימית שכולה אומרת כבוד אלקים, תופיע ג"כ לישראל אורה חיצונית בנימוסים אנושיים טובים ויפים, ובתיקוני מדינה וממלכה נוחים ונעימים... העמים שיגיעו למדרגה יפה בהתפתחותם הטבעית, יכירו את ההוד וההדר, את הקדושה והתפארת שיש בתוה"ק ובדרכיה, וישובו לאחוז בדרכי ד' הישרים ובדעת אלקים הטהורה המתפרשת ע"י אורן של ישראל".

[22]  בראשית רבה פרשה ב, ד: "ר' שמעון בן לקיש פתר קריא בגליות... 'וחשך' זו גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהייתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2184

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer