iconקישור לגירסת הדפסה

 

צלם א-לקים

בצורת באה לעולם

נפתח בדברים שאינם קשורים, לכאורה, לחנוכה, אלא למחשבות שעולות בימים האחרונים, בדברים פשוטים לכולנו. היום מדברים בכלי התקשורת על היערכויות מיוחדות עקב הבצורת שבה אנו שרויים. אנו, מצידנו, החלנו כבר באמירת תפילת "ועננו בורא עולם" כשהגיע הזמן ולא ירדו גשמים. אף על פי כן ישנה הרגשה שלבנו גס, ושאותה תחושה קיומית שאמורה לנבוע, שמתפללים ולא נענים (וזו שנת בצורת שניה ברציפות ובעזרת ה' נתברך שלא תהיה עוד כזו) - אינה קיימת. יש הרגשה ש"עולם כמנהגו נוהג". אנו אומרים פעמיים בכל יום את פרשת "והיה אם שמע", ובה כתוב בפירוש מה עניינה של הבצורת, ואף על פי כן אין התעוררות אמיתית, הדברים לא בוערים בנו מספיק. נראה כי יש שתי סיבות לאדישות הזאת מצידנו:

הסיבה הראשונה - פרשת "והיה אם שמוע" מדברת על הכלל, ולא על הפרט, ואם כן כל עניין הגשמים קשור בכלל. ככל שאנו מדברים על הכלל, מצד אחד אנו מרגישים את המשמעות הרחבה יותר של הדברים, כאשר הקב"ה פונה אל העם בכללותו ולא אל יחידים, אך מצד אחר, אם המצב נגרם על ידי "עם ישראל", נדמה לנו שיש במי לתלות את האשם ויש על מי להורות באצבע - זאת כביכול הרי, אינה בעיה "שלנו", זו בעיה של "עם ישראל", ולעם ישראל ישנם חוליים רבים. כל אחד יודע, לכאורה, מי "אשם" ומי "סובל בחטאו של האחר". הרמב"ם אומר "לעולם יראה אדם את העולם חציו זכאי וחציו חייב"[1] - כלומר הכל תלוי בו. יש לשער שאילו הייתה לנו חוויה חדה וברורה של האמירה הזאת היינו מגלים עד כמה היא מבהילה ומפחידה, שהרי משמעותה כי הכל תלוי בי! האחריות לשאלה אם תהיה בצורת או לא תהיה מוטלת עליי. אילו היינו חווים באמת את החוויה הזאת, מסתמא היינו מתנהגים אחרת.

בתפילת "על הניסים" בחנוכה נאמר: "ורבים ביד מעטים", אמירה זאת מתארת את גודל הנס. אמנם על פי זה ההמשך אינו ברור, וכבר עסקו רבים בשאלה זו, שהרי "ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך"[2] אינו מתאר את גודל הנס. אך אין ספק שמעבר לתיאור גודל הנס באה אמירה זו להבהיר את עוצמת היכולת של כל אחד ואחד. הכל תלוי במעטים ולא ברבים. מסירות הנפש שצריכה להיות לכל אחד היא כשל מי שמרגיש שהעולם תלוי בו, שיש לו כוחות ואחריות. נאמר בצורה הבוטה ביותר - אם אינך עושה את המוטל עליך אתה הוא האשם! מסירות הנפש המתגלית בכל אחד ואחד היא זו האמורה להכריע. דבר זה צריך לחוות לא כאמירה כלפי העבר, כלפי אותם יהודים נפלאים שחיו לפני דורות, אלא כלפי עצמנו, כלפי החיים שלנו, כאן ועכשיו. יש בצורת, ועל פי מה שאנו אומרים פעמיים ביום, פירושו של דבר הוא שמשהו לא בסדר בעם ישראל, ומכיוון שכל העולם תלוי בי, פירושו של דבר הוא שמשהו בי דורש תיקון. אם כן, המעטים, הבודדים, מסוגלים להכריע.

עצמאות או תלותיות

הסיבה השניה - גם היא פשוטה מאד, אך נדמה שמרוב פשטותה, קשה לנו לחוות אותה. אנו חיים בעולם שבו אסונות דוגמת בצורת, או אירועים קשים אחרים שקורים, אינם משפיעים עלינו ישירות. פעם כשפרצה שריפה בביתו של אדם, היה זה אסון נורא, ואילו כיום גם כשכל רכושו של אדם נשרף - יש חברות ביטוח, ואין זה אסון כל כך גדול. אפשר אפילו להרוויח מכך. וכך גם כשיש בצורת. כאשר מדברים ברדיו על הבצורת ונשאלת השאלה 'מי נפגע?' התשובה תהיה תמיד: "החקלאים", בוודאי לא יושבי הערים. החקלאים יפוצו כמובן, בכסף, ועגבניות - ייבאו מחוץ לארץ. אם כן המצב אינו נורא כל כך. גם נציב המים כבר אמר בשנה שעברה, שגם אם תהיה עוד שנת בצורת אין זה נורא. העולם כל כך השתכלל והתפתח, והאנושות כל כך התקדמה, עד שקיימת היכולת להתמודד עם כל הדברים האלו. אמנם, כמה וכמה אסונות שקרו בעולם בזמן האחרון העמידו את האנושות במקומה,[3] ואף על פי כן עדיין, עובדתית, כמה מאתנו שואלים את עצמם כשהם פותחים את הברז, האם יהיו מים או לא? אנו מצויים באווירה כללית של 'בעזרת השם יהיה טוב', אולם התחושה הטבעית, הברורה והפשוטה של תלות ממשית בחסדי שמים - איננה. נקודה זו קשורה בדברים רחבים ועמוקים. ככל שהעולם היה פחות מתקדם והיה תלוי יותר ב'חסדי הטבע', האדם הרגיש יותר את חוסר האונים שלו מול העוצמות הטמונות בטבע. זה גרר עבודה זרה, או להבדיל אלף אלפי הבדלות, האדם חווה חוויה תמימה, פשוטה ובהירה של הנהגת הקב"ה את העולם. ככל שבני האדם התקדמו והחכימו, הם החלו להבין יותר ויותר את העולם, והוא הפך לפחות ופחות מאיים. בני האדם מבינים מהו גשם ומהי רעידת אדמה, הם יודעים שכל תופעה נובעת מחוקי הטבע, וכך הדברים אף הופכים ניתנים לחיזוי. התופעות כבר אינן מפחידות כבעבר, כיוון שהן מובנות יותר, ובנוסף, ככל שחלף הזמן, פיתחה האנושות דרכים להתמודד עם התופעות ולמזער את הנזקים הנובעים מהן. יש חברות ביטוח, ניתן להרבות את הגשמים, אפשר להתפיל מים ואפשר לייבא מים. האנושות הולכת ומתקדמת, וככל שהיא מתקדמת, היא הולכת ומאבדת את החוויה הפשוטה של התלות. האדם מבין את המציאות ושולט בה, הוא אינו מפחד עוד מהעולם, ונושא האמונה הולך ומתרחק ממנו. הסמל המייצג של תחילת ההתקדמות האנושית בהבנת העולם ובשליטה בו הוא, ללא ספק, יוון. תרבות זו העמידה את האדם עם כישוריו, עוצמתו וחכמתו במרכז. תרבות יוון פירושה הוא שהעולם הולך ומתפתח, הולך ומשתכלל על ידי היכולות הטמונות באדם. וככל שהעולם מתפתח, האדם מרגיש שיש בו 'משהו'. המציאות מאיימת עליו פחות, הוא תלוי פחות בגורמים חיצוניים, והוא יותר אדון. כתוצאה מכך, הוא מרשה לעצמו לחשוב שאין בעל בית אמיתי, ושיש לו יכולת אמיתית להתמודד עם העולם. בכל המישורים נוצר מצב שהמרחק בינו לבין הקב"ה הולך וגדל. ובינינו לבין עצמנו אנו תמהים: מצד אחד, כל העולם שסביבנו הולך ומתקדם באמת! הרי היכולת להתפיל מים היא התקדמות אדירה, ומערכות כלכליות הדואגות שאדם שקרה לו אסון לא יתמוטט הן התפתחות נפלאה! מצד אחר, עצם ההתפתחות גורמת לאדם לחוש שהוא השולט, ואם האדם תלוי רק בעצמו, איך הוא יגיע לחוות את הקב"ה בבריאה? האדם הרי אינו קורא לקב"ה כשהוא 'שולט בעניינים', אלא רק כשהוא במצר. כשהאדם מצליח לצאת מכל המצרים, או לפחות מצליח לתכנן איך לא ליפול במצרים הבאים, מתי יווצר המצב שבו הוא יקרא לקב"ה? דווקא ההתקדמות האדירה יוצרת ריחוק גדול מהקב"ה. אנחנו עומדים ומשוועים, ורוצים להבין באמת - האם ההתפתחות היא דבר שלילי?

קודם כל יש צורך להבין כיצד קורה שהאופן שבו אנו חיים - הן מבחינת התחושות, והן כתפיסת עולם עקרונית - גורם לנו שלא נחווה בצורה חזקה וברורה את הנהגת הקב"ה ואת התלות שלנו בו. אין ספק שאנו מאמינים בלב ובנפש, אך המערכת הקיומית היומיומית איננה מאפשרת חוויה בהירה וברורה, וחוויה כזו נשארת בגדר תאוריה בלבד.

גילוי מלכותו

הרמח"ל[4] אומר שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב עם בריותיו, אך טובה סתמית היא "נהמא דכיסופא",[5] ולכן ברא הקב"ה עולם של טוב ורע המצריך התמודדויות, ושוב הטובה אינה "נהמא דכיסופא", אלא שכר על עבודה קשה. הקב"ה בורא עולם שיש בו קיום לרע, וקיימת יכולת בחירה של האדם ברע, וכפי שאומר הרמח"ל, רק ההתמודדות של האדם עם הרע תביא את האדם לדרגה שאינה "נהמא דכיסופא", אלא דרגה שבנה ויצר בכוחותיו שלו. אך יתרה מזאת, כל יצור נברא ממלא בהכרח את רצונו של הקב"ה, חוץ מן האדם, שהוא, בכוחות עצמו, יכול לבחור ללכת נגד רצון הקב"ה. ואם כן דווקא על ידי האדם בא לביטוי הגילוי הגדול ביותר של הקב"ה בעולם. כאשר יש הכרה במלכות ה' על ידי מי שיכול לבחור אחרת, על ידי מי שיכול להקשות קושיות, זהו הגילוי הגדול ביותר של מלכות ה'. מה הרבותא בכך שמי שאינו יכול לחשוב אחרת מכיר במלכות ה'? הקב"ה יכול להיטיב עמו, אך זהו, כאמור, "נהמא דכיסופא". דווקא מתוך הריחוק האדיר בין האדם לקב"ה, ריחוק המתבטא בכך שהאדם יכול לרצות את ההפך מרצון ה', יכול האדם להגיע על ידי בחירתו החופשית לגילוי מלכות ה' המצויה גבוה מעל גבוה. גילוי המלכות במקום הרחוק ביותר מהקב"ה אינו אצל העצים והאבנים - שהרי הם ניטרליים, אלא אצל האדם העשוי להגיע לריחוק הרבה יותר גדול, וגילוי המלכות במקום הרחוק ביותר, שבו קיימת האפשרות של הכפירה, זהו גילוי המלכות הגדול ביותר.

כשהאדם הולך ומתקדם ומיישם את תורת יוון הוא מפתח את כוח היצירה שלו, הוא קובע מודלים מוסריים, הוא קובע את מושגי היופי, את מושגי החכמה, והוא ממציא ומשכלל דברים. ככל שהאדם משתמש יותר ויותר בכישורים האדירים שנתן לו הקב"ה הם מאפשרים לו להרגיש שהוא 'בעל הבית', ויותר מכך - הם נועדו לכך. וזאת, כיוון שרק במצב כזה של ריחוק תבוא לידי ביטוי המשמעות האדירה של הכרה במלכות שמים.

בימינו יש הרגשה שיש משבר ערכים בעולם הסובב, ומשבר זה בא לידי ביטוי בתפיסה שלכל אדם יש אמת משלו. זהו ריחוק גדול עוד יותר מזה שתיארנו - אין שאיפה לשליטה אנושית כללית, אלא לגיטימיות לפרטיות של כל אדם ואדם בפני עצמו ללא מחויבות לאמת מוחלטת - חופש מוחלט. צריך להבין שהקב"ה נתן לנו את הכוחות האלה כדי שלבני האדם תהיה האפשרות לחשוב שהם בעלי חופש מוחלט ושהם מנהיגים לעצמם את החיים, מפני שרק כך, בריחוק הגדול ביותר, יש ערך עמוק, משמעותי, פנימי, במלוא מובן המילה, להכרה במלכות ה'.

מבשרי אחזה א-לוה

ההכרה במלכות שמים יכולה להיות בשני מובנים, ונעסוק בהם רק בתמצית. המובן הראשון הוא היכולת לומר, שלמרות הבחירה והחכמה, היצירה וההבנה, יש הכרה בכך שיש בעל לבירה הזאת. אף שהאדם התפתח והתקדם הוא לא נפל בהכרה, הוא יודע שיש מישהו גבוה ממנו, גבוה מעל גבוה. כלומר, אנו מבינים שיש רע וטוב, אך עם התקדמות האדם הולכת אפשרות הרע וגדלה והופכת למסובכת יותר וקשה יותר להתמודדות, ועל כן ככל שהאתגר גדול יותר, הטובה היא פחות "נהמא דכיסופא". ואולם, יש משמעות עמוקה הרבה יותר ממה שבואר, וזו ההכרה במלכות שמים במובנה השני.

כאשר יש מצב שבו קיימת האפשרות של "כחי ועצם ידי",[6] השאלה שצריכה להישאל היא: מי הוא "הנתן לך כח לעשות חיל"?[7] ההתמודדות האמיתית היא איננה כיצד לא ליפול בתוך הפח של "כחי ועצם ידי", של תפיסת החופש המוחלט הרווחת כיום, אלא איך להגיע להכרה במלכות ה' דווקא מתוך ההבנה של היכולות ושל חופש הבחירה של האדם. אם האדם יבין את המשמעות האמיתית של יכולתו להיות בעל בחירה, הוא יבין שזו ההתגלות הגדולה ביותר של צלם א-לקים שיש באנושות. הבחירה היא ה'יש מאין' הגדול ביותר.

האדם חי בשתי תפיסות סותרות. מחד-גיסא - הכל סיבתי, לכל דבר יש הסבר. ומאידך-גיסא - יש בחירה חופשית, והאדם יכול לבחור בכל דבר בלי שום סיבה שתכתיב לו את הבחירה. עובדה פלאית היא שחיים יחד את שתי התפיסות האלו בו זמנית, למרות הסתירה ביניהן.

הציפייה הגדולה היא שהאדם יכיר את עוצמות הבחירה שיש בו, ולא ינסה לגמדן. על האדם להרגיש שכל אותן עוצמות שנותנות לו את תחושת ה'אני', הן הן הביטויים הגדולים ביותר של התגלות הקב"ה בעולם. כך גם לגבי כוחות החכמה והיצירה שיש בו, אלו הנותנים לו את התחושה שהוא "בעל הבית", שהוא השולט, וששום דבר לא מפחיד אותו - הם צריכים להיות הכלים שבעזרתם מתאפשרת ואף נדרשת ההתרחקות מהקב"ה, ובהבנה עמוקה יותר של כוחות אלה מתברר שהאדם הוא הקרוב ביותר, והוא ההופעה הגדולה ביותר של הקב"ה בעולם.

 

ימי החנוכה מייצגים את ההתמודדות עם תרבות יוון. בחנוכה אנו מציינים שני דברים- את נס המלחמה ואת נס פך השמן. אלו הם שני קצוות. האחד הוא הגבורה הפיזית של החשמונאים. אפשר לתת הסברים לכל הניצחונות, ולתאר את כל הקרבות בלי להזכיר אפילו פעם אחת את שם ה', ולתת לאדם את ההרגשה שיש לו הכוח והיכולת. ואכן, חג החנוכה מהווה בימינו סמל לגבורה האנושית, למצב של עם הזוקף את קומתו, ומתנער מן הגלותיות, אך דברים אלו הם רוממות פיהם דווקא של אלו המתרחקים מהקב"ה, של אלו האומרים "כוחי ועוצם ידי". ולעומתו, נס פך השמן, המנורה שבפנים          בית- המקדש והחכמה הא-לקית, הם הביטוי החזק ביותר לפנימיות - לנס גלוי שעל ידו מתברר שיש השראת שכינה בעולם. יש ציפייה ששתי ההופעות האלה - ההופעה של הטוהר הפנימי וההופעה החיצונית ביותר, שעשויה לתת לאדם את תחושת הריחוק - חייבות ללכת ביחד. ההליכה המשותפת הזו איננה מתוך הכרה של התמודדות בין שני הקצוות, של טוהר פנימי למרות עוצמה חיצונית, אלא מתוך הכרה - כמו בנס חנוכה - של הפנימיות שהייתה בתוך עוצמתם החיצונית של החשמונאים.

 

נזכה בעזרת ה', אף כי אנו חווים ריחוק גדול בעולם ובתוך עצמנו, לחוות בעצמנו, בעומקי עומקים, את האור, דווקא מתוך הדברים הקשים שעוברים על האנושות. ונזכה, בעזרת ה', להפיץ את אותו האור בעם ישראל ובעולם כולו, ומלכות ה' תתגלה בעולם במהרה בימינו, אמן.



     חנוכה התש"ס.  

[1]    תשובה פ"ג, ה"ד.

[2]    מתוך תפילת "על הניסים".

[3]    באותה תקופה היו מספר רעידות אדמה שגרמו לעשרות אלפי הרוגים.

[4]    דעת תבונות סימן יח והערה 4 שם, במהדורת ר' חיים פרידלנדר.

[5]    'נהמא דכיסופא' - בושתו של עני בקבלו לחם חינם.

[6]    דברים ח, יז.

[7]    שם שם, יח.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1996

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer