iconקישור לגירסת הדפסה

 

מבט אל הנסתר

חזרה מלכות לישראל

כל אימת ששמחים יחדיו בימי החנוכה, מתעוררת מחדש תחושה חזקה. ידועים דברי הרמב"ם ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה"[1] - ניסוח שלא מופיע בדברי חז"ל. החידוש הגדול בדבריו הוא לא עצם ציון העובדה, שהיא כשלעצמה ידועה, אלא אמירתה על רקע הכרת המלכות ההיא בתקופה מאוחרת יותר - בסוף ימיה.[2] ואף על פי כן הרמב"ם מבהיר לנו שההתפעלות הגדולה מימי החנוכה היא ש"חזרה מלכות לישראל", ודבר זה מתמיה. אך ישנו צד אחר של חידוש בדברי הרמב"ם, והוא הראייה למרחוק של הרמב"ם בדבריו אלו. נתאר לעצמנו כיצד היו החשמונאים חשים אילו היו צופים קדימה, לא לטווח זמן של מאתיים שנה, שאז לבטח היה לבם נשבר, אלא עד דורנו אנו. הם היו רואים אז את שמחת החנוכה שלנו פה, ומשערים בנפשם מה פירוש "חזרה מלכות לישראל" ומה המשמעות לכך שבאזורים רבים בארץ הנמצאים הרחק דרומה מהמקום שבו הם פעלו, מבטאים בעוצמה כזאת את חזרת המלכות והתורה לישראל. ננסה להיכנס ללבם של החשמונאים כצופים עלינו, ולהבין היכן אנחנו עומדים בהגשמת חלומם הגדול.

 

בין עליונים לתחתונים

כידוע, נס חנוכה פותח את תקופת התורה שבעל פה. פורים הוא הנס האחרון שניתן להיכתב, וחנוכה הוא זה שבא אחריו ופותח את התקופה של ניסים שכבר אינם נכתבים. אנו מכירים בהקשר של המועדים ביטויים כמו "שהחיינו...לזמן הזה", "...בימים ההם בזמן הזה", המשקפים את התפיסה שלפיה המשמעויות הרוחניות של המועדים אינן דברים חולפים השייכים לעבר, אלא הן חוזרות ונשנות בכל עת. ייתכן שבחנוכה יש משמעות מיוחדת לביטויים אלו - משמעות חזקה יותר מאשר ביתר המועדים. העובדה שחנוכה הוא החג הראשון שמתייחס למה שבא אחרי הכתובים אומרת שיש מועד שכל משמעותו היא ללמד כיצד עוברים מהתורה שבכתב לחיי המעשה - לתקופת התורה שבעל פה. התורה שבעל פה משקפת אפיק שבו יש חיבור עמוק לחיים המעשיים, ומשמעות חג החנוכה בהקשר זה - להראות כיצד מתייחסים לעצם המפגש הזה. מצוות נר חנוכה מקוימת, בצורה יוצאת דופן, בדיוק בנקודות המעבר - בין יום ללילה ובין רשות היחיד לרשות הרבים. בשאר המועדים יש מצוות שנוהגות ביום - כל היום, ויש מצוות שנוהגות בלילה - כל הלילה, וכאן מצוות היום היא בדיוק בתפר. המשמעות כאן היא - כיצד מתמודדים עם המפגש בין יום ללילה, בין אור לחושך, בין רשות היחיד לרשות הרבים, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ובעצם, בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים. ואם כן, מעבר למשמעויות שיש למצוא ולהבין בכל מועד ומועד ולקשרם אלינו, כאן יש משמעות מקיפה הרבה יותר - איך להתמודד בכל מהלך החיים שלנו עם המפגש הבלתי נתפס הזה. זו משמעות מצוות נר חנוכה, שבבסיסה ניצב כמובן נס פך השמן.

בוער ואיננו אֻכָּל

מהי משמעות ההדלקה? כשהתורה מדברת על הלכות שבת, ומביאה מלאכה שאמורה לייצג את כלל מלאכות שבת שנאסרו, היא בוחרת, באופן מפתיע, במלאכת הבערה: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת".[3] אמנם יש שיטה שלפיה "הבערה ללאו יצאת"[4] - כלומר, היא מלאכה גרועה, שאמנם אסורה, אך אסורה רק כלאו, ולא לחיוב קרבן, אך להלכה קיימא לן ש"הבערה לְחַלֵּק יצאת".[5] ממנה לומדים שמתחייבים על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, ומסתבר שהיא מעין אב לכל המלאכות. הבערת אש היא המלאכה שהיצירה באה בה לידי ביטוי במובנים החזקים ביותר. שאר המלאכות הן קיבוץ דברים, הפרדתם, סידורם באופן שונה, נתינת צורה חדשה לדברים שכבר קיימים וכדו'. בהבערה יש יצירת דבר חדש לגמרי - ככל שניתן ליצור בעולמנו שבו אין יצירת יש מאין ממש - ולכן הבערה היא אב לכל המלאכות.

ההדלקה במקדש היא עוד יותר מיוחדת - להבה תמידית ללא חומר בעירה. זו יצירה חדשה, מוחלטת. הבערה רגילה היא הפיכת חומר לאש, אולם, במקדש, באופן נסי, זו יצירת יש מאין. תופעה זו ראה משה במעמד הסנה, סנה בוער שאיננו אֻכָּל, או במילים אחרות, אש ללא שום דבר המוליד אותה. זאת היא הנקודה המרכזית של נס פך השמן - היכולת שלנו לעמוד מול תופעה שמאחוריה נמצא ה"אַיִן".

חכמת יוון מבטאת את הדבר ההפוך. יסודה הוא שהדבר שקיים הוא אך ורק הדבר שנתפס באחד מכלי ההכרה שלנו. ניתן אמנם לפתח לפיה את כלי ההכרה ולהשיג השגות גדולות ועמוקות, אך מעבר להן - אין כלום. ההתמודדות עם חכמת יוון היא פריצת היסוד הזה - האפשרות לראות את ה"אין" העומד מאחורי ה"יש". מי שזוכה לראות סנה שלא אֻכָּל, כמעט שניתן לומר עליו שזכה לראות את מה שלא ניתן לראות - את ה"אין". בעצם, כל נס הוא כזה במהותו - דבר שקורה שלא מכוח נסיבות שקדמו לו. אולם בנס הַבְּעֵרָה ניתן לראות את יצירת ה"יש מאין" באופן הבולט והברור ביותר.

מצוות דרבנן

מצוות התורה שבעל פה - מצוות דרבנן כוללות מעבר לסייגים ולדברים שהם "כעין דאורייתא" (שהם רוב ענייני דרבנן) כמה עניינים עיקריים. עניין מרכזי הוא הברכה. אמנם, ייתכן שברכות התורה הינן מדאורייתא, אך מַטְבֵּעַ הברכה הוא בוודאי מדרבנן. מטבע הברכה שתיקנו חז"ל הוא לכאורה ניסוח בלתי הגיוני ובלתי מובן - הפתיחה בלשון נוכח ובהמשכה מעבר ללשון נסתר. אנו פותחים בברוך אתה - לשון נוכח, וממשיכים באשר קדשנו - לשון נסתר. לדבר זה יש משמעויות עמוקות - אך ברובד הבסיסי כוונת חכמים היא שאדם מסוגל לפנות בלשון נוכח - "אתה" כאילו מישהו עומד ממול, אך למעשה הוא לא יכול לראותו, הוא נסתר במהותו. לא יעלה על הדעת שהאדם אכן מדבר אליו כנוכח באופן ממשי, ולכן לא כל הברכה היא בלשון נוכח, אך האדם צריך לתפוס שהוא יכול לעמוד מול מי שהוא נסתר במהות. האדם יכול לחוות את חוויית "שויתי ה' לנגדי תמיד",[6] וחוויה זו היא יסוד לכל הדברים. חז"ל תיקנו ברכה לפני כל עשייה של האדם - הנאה או מצווה - כדי להעמיד את האדם באותו מצב בלתי נתפס, לכאורה, של עמידה מול נסתר-נוכח, שמחד-גיסא - מצוי בתוך עולם של עשייה, ומאידך-גיסא - כל משמעותו היא מעבר לאדם, בלתי נתפסת. כשאדם מברך, הוא רואה, כביכול, את ה"אין" שמאחורי אש התמיד שבמקדש. וכאמור, אחד ההיבטים המרכזיים במאבק עם חכמת יוון הוא העמידה מול הדברים הנתפסים והיכולת שלא לראותם, אלא להסתכל מעבר להם.

 

משמעות נוספת של נס של בעירה נעוצה במושג האור עצמו. האור הוא הדבר המאפשר לראות, ובלעדיו לא ניתן לראות כלום, אך הוא עצמו בלתי נראה. הדבר הבלתי נראה והבלתי נתפס ביותר - הוא הדבר שמאיר את הכל. בעזרת ראיית הדברים הנראים צריך להתאמץ ולהשיג את הדבר הבלתי נראה, להגיע להרגשה שרואים אותו ולהצליח לפנות אליו בלשון נוכח.

מתורה שבכתב לתורה שבעל פה

ישנה מחלוקת ראשונים לגבי תוקף מצוות דרבנן. לפי הרמב"ם,[7] מי שעובר על דברי חכמים עובר על "לא תסור", ואילו הרמב"ן[8] חולק עליו ואומר שיש למצוות אלו דין דרבנן בלבד. יש כאן בעיה אמיתית. היכן נמצאת נקודת הראשית של מצוות דרבנן? מה המקור הראשוני של יכולת החיוב הזאת?

צריך לומר שבתורה שבכתב יש מקור לכך. ואם כן - תוקף מצוות דרבנן הוא דאורייתא. יש כאן מצב של מַעֲבָר מתורה א-לקית לדברים שנקבעים על ידי חכמים, אך נקודת המעבר אינה ברורה. מצד אחד זו התחלה של דבר שונה, תחום חדש, שבו ישראל קובעים דינים. חכמים הם, כביכול, המקור לאותם דינים, אך התוקף הוא שונה. אולם, מצד אחר, אסור שלא להסתכל אל מעבר לנקודת התחלה זו; עלינו לחפש את המקור שעומד מאחורי הכל, שהוא בבחינת "אין". המקור הזה הוא המאפשר התחלה חדשה, כביכול, לתורה שבעל פה. ה"קפיצה" הזו אינה מובנת בעולם הלמדני, ועל אחת כמה וכמה במובנים העמוקים יותר - כיצד יש לתפוס את כל העולם של התורה שבעל פה, ובעצם, את כל ההופעות של חיים מעשיים, שאינם יכולים לעמוד לעצמם.

להביט אל הנסתר

חג החנוכה, בהיותו תחילת תורה שבעל פה, מבטא את הדבר המלווה את חיינו באופן תמידי - תפיסת כל הוויתנו וחיינו המעשיים כנובעים ממקור א-לקי. הוא מלמדנו כיצד להתבונן על העולם - ולא בעיני יוון; להתבונן בכל כלי ההכרה שלנו בחיים המעשיים, ולראות מעבר להם את מה שאי אפשר לראות בעיניים, כמו בלשון הברכה: נוכח-נסתר.

יהי רצון שאורות החנוכה האלה, המאירים את המפגש בין היום ובין הלילה, בין רשות היחיד לרשות הרבים, בין הנס לטבע, בין הא-לקי לאנושי, יאירו את עינינו, ונזכה לראות, בנסים נסתרים ולא גלויים את ה"אין" העומד מאחורי ה"יש".



     חנוכה התשנ"ח.

[1]    מגילה וחנוכה פ"ג, ה"א.

[2]    לדוגמה 200 השנים שמונה הרמב"ם כוללים אף את תקופת הורדוס, שהיה גר אדומי ורוצח.

[3]    שמות לה, ג.

[4]    שבת ע, ע"א.

[5]    שם.

[6]    תהלים טז, ח.

[7]      ספר המצוות, שורש א.

[8]    בהשגותיו על ספר המצוות, שורש א.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2409

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer