האמת
והשלום אהבו*
בהתחלת לווית הגאון רבי
שלמה זלמן אויערבאך זכר צדיק לברכה, הוקראה מתוך צוואתו בקשה שלא יספידו אותו, ואם
מספידים - שיהיו אלו דברי התעוררות. דבר זה מקל עלינו לאזור אומץ ולומר מספר דברים
עליו, מהדברים הידועים והמוכרים ממנו, כדי לספוג משהו מהדברים האלו. הבן
יבדל"א דיבר בלוויה, ועיקר דבריו היו דרישת הפסוק: "והאמת והשלום
אהבו".[1]
בגרש"ז נמצא שילוב
נדיר של אמת ושלום.
בדרך כלל אנו חשים סתירה עמוקה
בין שתי השאיפות הללו. האמת מבטאת את המוחלטות, את החד משמעיות, בבחינת "יקוב
הדין את ההר".[2] זוהי תביעה לא לוותר על שום פסיק, ולהוציא לאור את האמת המוחלטת. לא תמיד
זה נעים, ולא תמיד כולם מוכנים לשמוע את האמת. אצל הגרש"ז ביטאה הפסיקה - בין
לקולא בין לחומרא אותה אמת חד משמעית.
לקולא - נדמה שלצד זה קשה יותר
לפסוק מאשר לחומרא; בוודאי בתוך עולם הלכתי מסוים שמסוגל לקבל חומרות. להיות מסוגל
לומר את האמת בעולם כזה ולהקל, מבטא אמת אמיצה שאינה חוששת משום דבר.
לחומרא - גם זאת משימה לא
פשוטה. צריך עוצמה רבה לעמוד מול אדם פרטי, עם מצוקה אישית, ולומר לו בהחלטיות
כיצד לנהוג. פסיקת הדין מתוך תביעת אמת ברורה עם כל הקושי הנפשי הכרוך בכך, משום
שהאמת תובעת להיפסק כך - כל זה נראה כלא מתיישב עם המושג שלום.
אך לא כך הם פני הדברים;
הגמרא[3] דנה במושג הפשרה ומתלבטת בין שני מושגים שנראה לכאורה כי אינם מתיישבים זה
עם זה, ונלמדים מהפסוק "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".[4] עולה מן הגמרא כי הסתירה אינה בין המושגים "אמת"
ו"שלום", אלא בין המושגים "משפט" ו"שלום". הגמרא
שואלת: "והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט".
ההכרעה במשפט הינה חד-משמעית,
חותכת לצד אחד, ומובן שלא כולם מרוצים, בניגוד למשמעות המונח שלום, המבטא כביכול שביעות
רצון של כולם. אולם, בכל אופן משמע שהגמרא אינה רואה סתירה בין המושגים
"אמת" ו"שלום". וכן משמע שם לגבי אהרן הכהן: נאמר עליו
"אוהב שלום ורודף שלום", והגמרא דורשת עליו את הפסוק "תורת אמת
היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון"[5] - הדבר הדומיננטי אצלו היא "תורת אמת", והפסוק הזה מבטא יותר את
מידת האמת מאשר את מידת השלום. שוב משמע כי אין סתירה מהותית בין אמת לשלום.
בדרך כלל אנו סבורים כי
תביעת האמת פירושה התעלמות ממכלול הצרכים, מכיוון שבתביעת אמת אי אפשר להתחשב בכל
האנשים ובכל צרכיהם; יש לומר את האמת ללא כחל ושרק, בלי לשים לב כלל אם יש מישהו
העלול להיפגע מכך, ולפיכך מי שמחפש שלום חי בוודאי אי שם במושגי הפשרה הבינונית.
אולם, מדברי הגמרא לא משמע כך!
קשה להבין איך הדברים
משתלבים, ובוודאי שקשה לחיות כך. אולם, דמותו של הגרש"ז ביטאה באופן יוצא
דופן תביעה פשוטה לאמת, שלא היה בה שום כרסום - לא תיאורטי ולא ממשי - בתביעה לשלום. הייתה לו
הבנה עד כמה השלום יקר, והיה חשוב לו שכל אחד יבוא על סיפוקו. מעולם לא אמר דברים
כדי ליצור מחלוקות, ההפך הוא הנכון - בורח היה ממחלוקות.
בדרך כלל ישנה תחושה שמי
שתובע אמת חייב להיגרר למחלוקות, כביכול מחלוקת היא חלק מהופעת האמת הברורה, ואילו
כאן ישנה הופעה של דמות מיוחדת בעולם ההלכתי התובעת אמת באופן מוחלט בד בבד עם
ההימנעות מכל שביב של מחלוקת. ישנה כאן הכרה שאפשר לתבוע אמת, ועם זאת לא להיות
חלק ממערבולת של עימותים וויכוחים.
אם נרצה להתמקד ביחודיות
שלו, נתבונן דווקא בחוליה השלישית בפסוק "האמת והשלום אהבו". המושג אהבה
מתפרש בדרך כלל כהתקשרות לדבר מסוים. אולם, אהבה במובנה העמוק היא הרבה מעבר לזה.
אהבה היא סוג של תכונת נפש. יש אדם שעולמו, מבחינת הנטיות הנפשיות שלו, הוא עולם
של אהבה. לעומתו, יש אנשים שעולמם מתקשר יותר למושגים של יראה, פחדים וחששות.
נטייה זו לאהבה באה לידי ביטוי בכל מערך החיים. האהבה באה לידי ביטוי בגרש"ז
ביחס החם והאנושי שהעניק לכל אחד. חום לבבי כתכונת נפש ללא קשר לאישיות העומדת
מולו, או לגורם מסוים שכביכול האהבה מרוכזת בו.
בדרך כלל מבינים שצריך
"כתובת" מסוימת, אדם מסוים, שרק אליו אפשר להתקשר - כלפיו תופנה האהבה. הגרש"ז
היה דמות של אהבה במושגים הרבה יותר נרחבים. מי שהיה נכנס אליו היה מרגיש
שמתייחסים אליו ופונים אליו בחום אבהי, אנושי, מלווה תמיד בחיוך! זאת בניגוד
לתחושה שאולי היינו מצפים לחוש כשבאים לקבל פסיקה. היינו אולי מצפים למעמד של יראה
- דאגה שמא נסטה וניכשל בקיום ההלכה, או אפילו חרדה שלא להיכשל בכיוון זה או אחר
בפסיקה.
השאלה היא באיזה אווירה
כללית מתלבנת סוגיה. סוגיה יכולה להתלבן תחת חרדה וחששות, ואם אתה קשור באופן אישי
לשאלה - ישנו חשש מהמעמד, מהאדם העומד מולך ומעצם ההכרעה.
האווירה אצל הגרש"ז
הייתה באופן מוחלט ההפך הגמור. תמיד היה קיים אצלו קשר אנושי חם מאוד ואהבה פשוטה
במובנה המלא ביותר. תכונה זו השפיעה לא רק על הקשר האנושי, אלא גם על ההתייחסות
ההלכתית-פסיקתית שנבעה מאותה תכונת לב. אם נציב לפנינו את הפסוק "האמת והשלום
אהבו", נגלה אדם עם אהבת אמת ואהבת שלום - אדם של אהבה!
פעמים רבות אנו פוגשים
"תובעי אמת". הם נתפסים אצלנו, או אמורים להיות טיפוסים נוקשים, חד
משמעיים החוששים כל העת שמא תבוא תקלה על ידם. אצל אנשים כאלה חיפוש האמת הוא יותר
פחד מהשקר מאשר אהבת אמת. אמנם, גם פחד מהשקר הוא מדרגה עצומה, אך ישנה מעלה גבוהה
ממנה, והיא האהבה להגיע לאמת - בצידה החיובי, כמו אהבה לכל דבר, לאהוב את ההרגשה
שהגעת לאמת וחשפת אותה, ושאתה יכול להדריך הדרכת אמת; לאהוב לראות עולם מונהג
בדרכי אמת.
יחס דומה ניתן למצוא במושג השלום.
ישנם אנשים שאוהבים "לעשות שלום", מכל מיני סיבות צדדיות: ייתכן שאתה
חושב שזה נחמד לבריות, אולי כדי שיאהבו אותך, או שאתה מעוניין להסתדר עם כולם,
ואולי כי אתה חושש ממחלוקות - שהרי מי יודע לאן זה עלול להיגרר?! אולם כאמור, גם
אם זאת נטייה חיובית, יש מעלה גבוהה ממנה והיא אהבת השלום! אדם שיש בו
נטייה זו הוא אדם שאוהב לראות אהבה והתאמה. יש בו אהבה לראות אנשים מעולמות שונים
חיים בהרמוניה, לא מפּחד מפני התנגשויות, אלא פשוט מתוך אהבה לראות מערכת
בהרמוניה; אהבה לראות כיצד עמדות שונות מתמזגות ומשלימות זו את זו.
כך היה הגרש"ז - מקרין
אהבה ועומד בקשר אישי עם כל אחד שזקוק לפסיקתו. נדמה שאהבה זו הטביעה את חותמה על
אהבתו לשלום ולאמת. בריחתו ממחלוקות, דבר שהצטיין בו, לא נבעה מפחד ממחלוקות - שמא
ייגררו לאן שייגררו, שהרי אם כך היו פני הדברים היה מקום לחשש מכך שאינו מביע דעה
בכל מיני סוגיות. מי שהתבונן בו היטב ראה שזו דמות שאהבה לראות עולם מסתדר וחי
בשלום, וזה היה אצלו טבעי וזורם מתוך החום הפנימי, מתוך האהבה שהייתה בו לכול. מושגי
האמת והשלום בתפיסה כזאת אינם סותרים זה את זה. האמת היא השלמה לשלום; שניהם
מבטאים יחד שלמות מוחלטת. האמת - מבטאת את התכנים, והשלום - את ההתאמה של מכלול
התכנים. התביעה למוחלטות אינה סתירה לשלום, זו השלמה לתביעה לדברים מוחלטים ושלמים
ולא לדברים מקומיים-חלקיים. תביעה להגיע לאמת בהרמוניה שלמה - שהכל יוכל למצוא בה
את מקומו.
עתה יש לבאר את המושג
"אהבה". מושג זה יכול להיתפס פעמים כתכונה המביעה חולשה. אדם שאוהב משהו
נראה כנמס מול הדבר שאותו הוא אוהב. כביכול, איבד את חוסנו, והוא נזקק לדבר שאותו
הוא אוהב. אהבת אמת ושלום, פירושה ההפך הגמור של ההבנה הזאת במושג
"אהבה". אהבת אמת ושלום היא ביטוי של הקשר המוחלט ביותר למושגים
מוחלטים-שלמים - כמיהה לאמת מוחלטת ולשלום מוחלט.
כל זה היה מרוכז בדמות אחת,
שנראתה במובן מסוים פשוטה. אמנם, דמותו של הרב הייתה מלאת הדר, אך כניסה לביתו
לימדה את הנכנס מהי פשטות. לא הייתה תחושה שחסר לו משהו, אלא שהוא חי בנעימות
ובהנאה בין ד' קירות הבית הפשוטים. החדר, הארונות - הכל כה פשוט, עד שאם לא ידעת
עליו דבר לא היית מעלה על דעתך מי היא הדמות העומדת לפניך. יהודי שחי בפשטות
מלאה ומתוכה משדר משהו מדהים בעוצמתו.
במהלך הלוויה עלתה תחושה
חזקה, שהנה לא מדובר אלא ביהודי אחד, אדם בודד, קטן ופשוט, שחי באיזושהי דירה, בקומה
שנייה עלובה, שזכית אולי לראותו מספר פעמים, וייתכן כי חלק לא ראו אותו כלל, ואולי
לא היו אתו בקשר כלל, ואף על פי כן ציבור ענק חש שהוא חלק ממנו, נשמה שכולם מרגישים
מחוברים אליה. איזו עוצמה טמונה בחיים שלווים מלאי עוצמה של יהודי אחד בודד!
בין המחשבות העולות
בהזדמנויות כאלו, במפגש עם דמות כזו, עולה השאלה מה היחס בינינו לבינו, האם אפשר
להגיע למשהו ממנו? יחד עם התחושה של רצון לעמוד בסמוך לדמויות כאלו, להכיר אותן
ולספוג משהו מהן, ישנה תחושה מסוימת של ריחוק ושל פער עצום. המפגש מעורר התפעלות
מחד-גיסא, אך מאידך-גיסא הוא מעורר תחושת ריחוק המשדרת בהרבה מובנים שאין סיכוי,
שאנחנו כלל לא על אותו מסלול שבסופו אפשר להגיע לעוצמות כאלו. ייתכן שבעניין זה אנו
באמת לוקים בחסר; אנו לא חשים שאנו מסוגלים להתקרב לעוצמות כאלו. צריך לרצות להכיר
דמויות כאלו ולעמוד בסמוך אליהן, לצפות להזדמנות שתהיה לך להיפגש אתן, ואולי אף להמציא
שאלה כדי להיפגש עמן ולהכירן. לא משנה עד כמה נכיר מאותו אדם, נספוג ממנו ככל שאנו
מסוגלים לספוג. צריכה להיות תביעה פנימית-נפשית לבוא במגע ולו אף מועט עם
גדולים כאלה. ישנו סיכוי שאולי משהו מאותה הקרנה ישפיע גם עלינו.
ידוע שישנה התדיינות הלכתית,
האם יש כיום מושג של רב מובהק. אמנם, היו כמה אנשים בלוויה שקרעו על מות
הגרש"ז - כרבם המובהק. ההתלבטות ההלכתית נובעת מכך שכדי שרב ייחשב רבך המובהק
עליך ללמוד את רֹב תורתך ממנו. כיום אנשים לומדים הרבה מספרים, אנשים פתוחים
למכלול של רבנים, בניגוד לתקופות בעבר שבהם אדם היה צמוד לרב אחד וממנו קיבל את כל
תורתו. מעבר לספק אם מבחינה הלכתית יש היום רב מובהק, המצב הזה שבו לומדים ממכלול
של דברים גורם לנו לאבד לחלוטין את מושג ה"רב", גם שאינו מובהק. מכיוון שאפשר
לרכוש מידע בדרכים אחרות מאבדים את הדבר שאין לו תחליף, את מה שאפשר לספוג רק
מהמגע האישי, הקרוב. ממילא מוטל עלינו למצוא ולפתח דרכי קישור כאלה, ולו אף מעטות.
צריך לזכור כי אסור לעמוד
על יד דמויות כאלו רק בעמדת ריחוק; אסור שהמסקנה היחידה שתסיק היא שאין לך סיכוי
להגיע למדרגה כזו. חלק נכבד ממה שהיה מוקרן מהגרש"ז הוא היותו "יהודי",
ובמובנים מסוימים - סבא טוב, מלא חום שכזה. במגע אתו חשת, שמשהו מזה אתה יכול
לחיות בעצמך. דבר אחד היה מאוד דומיננטי במפגש אתו - הליכה ברורה מאוד ופשוטה
בהחלטיותה. הליכה שבאה לביטוי במושגים שכבר דובר עליהם: אמת, שלום ואהבה; תכונות שאינן
מבטאות נטיות נפשיות מסוימות, אלא תכונות החלטיות וחד-משמעיות. אדם שיודע, אוהב
וקשור לדברים, שאינו מתלבט או עושה חשבון נפש כל יום, האם הוא באמת אוהב, אלא פשוט
חי כאוהב אמת ושלום, ובוודאות של רצון להתקדם ולהגיע מעלה מעלה. בסופו של דבר, כל
אחד יגיע לאן שיגיע, אך הנטייה לאהבת האמת והשלום אפשרית לכל אחד כבר בתחילת הדרך.
אין זה דבר שנולד בסוף הדרך, אלא דבר שמלווה את האדם לאורך כל הדרך. המשמעות היא
לחיות בתביעה ברורה, ומה שמעניין אותך הוא האור שנמצא בקצה מנהרה ארוכה. את זה אתה
אוהב ומחפש, וזו הדרך שבה אתה צועד. ברור שאם אדם בודק השכם והערב האם זו המנהרה
שכדאי ללכת בה, או שמא הוא שייך למנהרה אחרת, לדברים אחרים - הוא חי כל הזמן
בספקנות עד שאינו יודע כלל מהן המטרות שאותן הוא מחפש, ואכן אז באמת קיימת בעיה
להתקשר לגדולים. כשאדם נמצא בספיקות לא קל להיחלץ מהן - זה בוודאי אינו קורה
בהוראה אוטומטית המורה להיחלץ מהלבטים באחת. אולם, אם אדם מחפש ושואף להגיע
לעוצמה, לממדים גדולים, הדבר הראשון שעליו לעשות הוא להגיע לתחילת מסלול;
לעלות לאיזשהו מקום שבו הוא מרגיש שיש לו משהו שאותו הוא באמת רוצה, שאליו הוא
באמת שואף ואותו הוא אוהב, והוא מוכן לחיות באווירה של מושגים מוחלטים.
יש לעסוק בדברים מתוך אהבה,
ולא רק מתוך פחדים וחששות או מתוך מושגים של כדאיות - כל אלו מושגים חלקיים. יש
לעשות את הדברים מתוך נטייה של החלטיות והתקשרות מלאה! זה מכלול המושגים שבהם
הגרש"ז חי - פשטות, צנעה, ודאות טבעית ללא מאבקים והתמודדויות, וכל זה ברוגע
נפשי. לא קל להגיע לזה, אך צריך לשאוף להיות במסלול רגוע כזה, אף שמאוד לא פשוט
להמשיך את הרצון להיות בו. ההתמדה המוחלטת של עבודה זו היא תובענית מאוד, אך צריכה
להיות רגיעה נפשית שאכן הולכים לקראת מטרה ברורה מאוד, והאדם צריך לחכות כל רגע
ליכולת גדולה יותר ויותר להתקשר לאותן מטרות שהן במושגים מוחלטים.
נקווה שכפי שהוא שאף כל
ימיו לפשטות, כשידברו עליו ועל פסקיו הדברים יהיו בבחינת התעוררות לקלוט שלווה
אישית פשוטה, צנועה, של חיים צנועים, עם עוצמה של תביעה חד-משמעית ומוחלטת, של
הליכה עד הסוף במובניה המלאים ביותר, וריכוז של אהבת אמת ושלום.
* לזכרו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זכר
צדיק לברכה, נפטר בשנת התשנ"ה.
[1] זכריה ח, יט.
[2] סנהדרין ו, ע"ב.
[3] שם.
[4] זכריה ח, טז.
[5] מלאכי ב, ו. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 8315
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|