iconקישור לגירסת הדפסה

צדיק יסוד עולם*

הסתלקותו של צדיק

חז"ל אמרו "...בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה"[1] וודאי שכשצדיק עזב את העולם פנה זיוו של עולם, פנה הדרו של עולם. אנו רחוקים מהתחושה שעזיבת הצדיק את מקומנו - העולם - מותירה חלל כזה עד שזיוו והדרו של עולם הלכו, וזאת במידה רבה מפני שהיום איננו מורגלים באופן עמוק ומלא לחיות בצִלם של גדולים וצדיקים, וממילא קשה לחוש בחלל שנוצר בהסתלקותם.

אחד הדברים שחסידות חב"ד גילתה וחשפה לכל בתקופות האחרונות הוא הקשר המיוחד בין הרבי לחסיד. דבר זה קיים בכל החסידויות, אבל בכולן הקשר מוכר רק למי שחי בפנים, ואילו חב"ד חשפה קשר מיוחד זה גם אלינו. ננסה לעמוד על כמה פירורי דברים מעומקו של קשר זה.

הצדיק והחסידים

אם מנסים להיכנס לעומק, מבחינים בשתי תופעות הפוכות זו מזו בצורה קיצונית.

מצד אחד, עולמו של החסיד המשליך יהבו על הצדיק, מבטל את כל אישיותו כלפיו ומקבל הנחיה מוחלטת בדברים קטנים כגדולים. זאת התבטלות מוחלטת - כולו כלי לעשות רצון אביו שבשמים, כאשר רצון הרבי מנחה ומוביל אותו, ואין לו זכות ועמידה עצמית משלו. האפשרות להגיע להתבטלות כזאת כלפי הקב"ה היא רק בזכות קיומו של צדיק שכלפיו מתבטלים. אדם יכול להגיע לשאיפה של התבטלות, אבל בפועל, כל רגע, הוא זה שמקבל החלטות, ובכך שומר על אישיותו. הרוצה לקבל חוויה כזאת של התבטלות,באופן מלא, צריך שמישהו יעביר לו את רצון הקב"ה בלי שהוא יְערב את מאוויו, רצונותיו והחלטותיו האישיים החוסמים בינו לבין רצון ה'. אדם אינו יכול להגיע לחוויה קיומית יומיומית של התבטלות בלי כתובת שתנחה אותו. מי שחי כחסיד במלוא מובן המילה, המתייעץ בכל עניין, מגיע למימוש הרצון לביטול מוחלט כלפי הקב"ה.

מצד אחר, עומד הצדיק, המגלם דמות כמעט הפוכה. הרבי מחב"ד גילם דמות זו בצורה בולטת (לפחות על פי הרושם המוכר כלפי חוץ). זו דמות שכל הזמן פעילה, מחליטה, מציבה מטרות ומנחה אנשים מה לעשות הן ברמה האישית והן ברמה הציבורית. אם החסיד הוא אדם שמנסה להתעלם מאישיותו, ובחירה חופשית כמעט לא באה אצלו לידי ביטוי, אזי הצדיק עומד מהצד האחר עם החלטות שאדם מן השורה אינו מעז לקחת על עצמו, החלטות שבהן הוא מרגיש שהוא מוביל לא רק אדם בודד אלא ש"כל העולם תלוי בי". הוא אחראי לכל מה שקורה בעולם, ובכל פינה בעולם הוא זה שצריך ליטול אחריות, לקבל החלטות ולהציב מטרות. הוא זה שצריך לומר לפלוני אלמוני ללכת למקום אחד, לשני ללכת למקום אחר ולשלישי למקום נוסף.

האחריות האדירה שאדם מקבל על עצמו בפועל להנחות אנשים מקטן ועד גדול בכל פרט ובכל דבר שיכול לעלות על הדעת, היא הביטוי המלא לעוצמה שאדם יכול להגיע אליה, למיצוי המלא של האישיות והאחריות שהאדם יכול לקבל על עצמו.

התבטלות

בחיים השוטפים, כשמדובר בקיצוניות כזאת, אלו שני עולמות. מצד אחד, עומד אדם שבלי הצדיק אינו מסוגל לקבל החלטות, הוא כלי בלבד לצדיק. ומצד אחר, ישנו אדם שלא עובר רגע בלי שיקבל החלטה, כי כל העולם תלוי בו. הוא צריך למצוא את מה שהעולם זקוק לו ברגע זה ולקבל החלטות, בין ברמה הפרטית ובין ברמה הכללית, עם כל האחריות שיכולה לנבוע מזה.

אמנם, יש דבר משותף לשני עולמות אלו, והוא שורש הדברים. גם הצדיק המרגיש שכל העולם תלוי בו, פועל ומנחה באופן המבטא ביטול מוחלט של אישיותו. לא ביטול במובן של פסיביות, התמסרות, או חוסר יכולת להחליט, אלא התבטלות במובן של הבנה שלאדם - כאדם בודד - אין שום זכות קיום. כל הוויתו היא מהלך אדיר המתחולל בעולמות, והוא משמש כלי במהלך זה - אין לו משמעות כאדם פרטי ובודד. הצדדים האלה בולטים במיוחד בעולם המודרני, שבו הצד האישי-פרטי כל כך מרכזי ומפותח, עולם של "זכויות הפרט", עם כל משמעויותיו העמוקות. לעומת זאת, פה ישנה תופעה של אדם הממצה את הבחירה החופשית שלו במובן המלא ביותר, אבל רחוק מאד מהמושג של זכות הפרט, או קיום הפרט, של אדם העוסק רק במיצוי העצמי שלו. אדם כזה הוא תופעה של כלי בין שמים וארץ, וכל פעולותיו, בחירותיו והחלטותיו נעשות כדי להוביל מהלכים המתרחשים בין שמים וארץ, מתוך הבנה שהוא מסוגל להוביל אותם, ולכן חובתו לעשות זאת. כל כולו משועבד על ידי עשייה למען מהלכים עולמיים.

במובן זה גם הצדיק וגם חסידיו חיים באותה תחושה בסיסית משותפת. יש מהלכים המתרחשים פה בין שמים וארץ, וכל אחד אמור לקחת חלק בהתרחשות. בתוך המסגרת של התבטלות להתרחשות הזאת, יש חלק המרגיש שהוא אמור להפעילה, לשרת אותה, לקבל החלטות ולהוביל אותה, ויש חלק של אלו המרגישים שתפקידם הוא רק להתבטל התבטלות מוחלטת לצורך קליטת המהלכים הללו.

רצוא ושוב

המכנה המשותף בין שני העולמות אינו רק בראייה כוללת, אלא קיים גם בכל אדם ואדם. לצורך הבנת הנקודה הזאת, נברר קודם את מושג ה"רצוא ושוב" החוזר הרבה בתורת החסידות.

...הענין דהנה אנו אומרים ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. ופרוש וענין התחדשות זו הוא כי הנה כתיב "והחיות רצוא ושוב" ועל דרך משל החיות של רוח החיים שבאדם שהוא דופק בלבו בבחינת רצוא ושוב דהיינו בבחינת הסתלקות (על פי ארמית: עלייה) לחזור למקורו, ובחינת התפשטות להחיות האברים כידוע שמזה באה סיבת הנשימה (האופן שבו אנו נושמים - נשימה ונשיפה) וכן חוזר חלילה שמסתלק אחר שמתפשט (ואחרי ההתפשטות באה שוב איזה הסתלקות) ואח"כ חוזר ומתפשט וכך הוא בכל רגע על כל נשימה ונשימה יש הסתלקות והתפשטות. וכדוגמא זאת הוא למעלה בחיות הא-לקי שבנבראים בבחינת רצוא ושוב.

(ליקו"ת לאדמו"ר הזקן, חקת)

נמשול משל אחר, הדומה מאד לתהליך שבגוף. במשאבה ידנית שמפמפמים בה, הפעילות באה כל העת בשני שלבים: בשלב א' יש לחיצה ושאיבה מהמקור שממנו אתה שואב. באותו רגע אין דחיסה לכלי שאליו מעבירים, מכיוון שסותמים את הדרך להתפשטות. בזמן השאיבה אין יכולת לדחוס הלאה לכלי שאותו אתה רוצה למלא. בשלב ב' - מיד אחרי אותו רגע, מתבצעת דחיסה, שבה אין שאיבה מהמקור.

בכל מעבר בין מקור לכלי שמקבל ממנו, הדרך למעבר היא דרך של תנודה - שלב של שאיבה ושלב של דחיסה. במשמעויות שניתנות כאן לזה: יש שלב שבו אתה רק מקבל מוחלט, ובאותו רגע לא יכול לבוא לידי ביטוי צד ה"נתינה". באותו רגע האדם משותק ביכולת הנתינה, הוא כולו מתבטל ככלי לקבלה. ההפך מזה מתרחש ברגע שהאדם עסוק בהעברת האוצר שאותו קיבל כדי להחיות את הדבר שאותו הוא רוצה להחיות. באותו רגע הוא פעיל ונוצר נתק מהמקור. באותו רגע של נתינה אין קליטה. רגע ההתפשטות הוא רגע של נתק בין המקור לבינו. הפנים אינן מופנות אל המקור אלא הלאה. כשאדם משתדל לפעול ולהפעיל באמצעות אותו האוצר כשהוא כבר קיים בו, יש נתק בינו לבין המקור.

הקליטה היא ברגע שמתבטלים כלפי המקור - אז האדם משמש כלי. היצירה היא ביטוי עצמי, וזהו נתק בין האדם למקור. כל החיות של האדם כשואבת מן המקור קיימת בבחינת "רצוא ושוב". ברגע הקליטה הוא משותק, הוא איננו, ולכן ההתפשטות בו חסומה. ואולם, ברגע שיש נתק מהמקור הוא מעניק, ולאו דווקא כלפי חוץ - האור מתפשט גם בתוכו, בקיום העצמי שלו. אם אפשר להשתמש בשני העולמות הנ"ל, של הצדיק מצד אחד ושל החסיד מצד אחר, זהו בעצם אותו עולם שבאופן העמוק אמור להתרחש אצל כל אדם בבחינת "רצוא ושוב". יש "רצוא" - שלב שבו האדם הוא בבחינת חסיד במובן המלא, משותק ביכולת העשייה, כי הוא כרגע שואב. חיות זו אינה יכולה להיות קבועה, אם אדם נעצר בשלב הזה הוא אינו אדם חי, כי החיים - פירושם תנודה מתמדת של שאיבה והתפשטות של מה שנשאב.

בדגם של רצוא ושוב, החסיד הוא כביכול דגם של צד אחד, והצדיק - של צד אחר. אבל האמת היא שההוויה הפרטית של כל אחד אמורה להיות הוויה של "רצוא ושוב". צריכה להיות יכולת לחיות בהתבטלות מוחלטת, בהוויה שכולה משועבדת, של שאיבה בלבד, ו"איידי דטריד למבלע, לא פליט" (על ידי שטרוד לבלוע אינו פולט). לעומת זאת ישנו ממד הדורש לחיות באופן עמוק שלב אחר, שבו אדם מרגיש שכל מה שהתמלא בו, נדרש ממנו להוציאו - כאדם חי ופועל. אם כן האדם אינו רק צינור אלא גם משאבה, והוא השואב והמעביר את מה שזורם דרכו הן לעצמו והן החוצה.

אחריות לכלל ישראל

נקודה נוספת בפעילות של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, בעיקר בשנים האחרונות בולטת במיוחד על רקע ייחודה של תורת חב"ד.

חב"ד היא החסידות העמוקה ביותר בלמדנות החסידית - הלימוד לעומק, פשוטו כמשמעו, של תורת הנסתר ותורת החסידות. אפשר להתבונן ולהתרשם מכמות הספרים הקיימת בחב"ד בלי פרופורציה לעומת כל החסידויות האחרות. העיסוק הוא לא רק בכתיבה בפועל על ידי גדולים, אלא גם בלימוד מעמיק של כל אחד ואחד ובעיסוק מרובה ביותר בכל הנושאים. מאפיין נוסף, גם אם לא הבולט ביותר, הוא עיסוק מרובה מאד במשמעויות האישיות של הדברים הנלמדים והשלכותיהן אל המתרחש אצל כל אדם.

עם זאת, אם מתבוננים איך חב"ד נתפסה בשנים האחרונות לאור הפעילות הענפה והעצומה של הרבי, רואים תופעה יוצאת דופן של הרמת המושג של פעילות למען כלל ישראל במובן הרחב ביותר שיכול להיות. תופעה זאת נראית מנוגדת להתמקדותו ולשקיעתו של האדם בעולמו הפנימי, כי טבעי היה שהלימוד יוביל להפנמת ההסתכלות של האדם לתוך עצמו, לבדיקה מעמיקה של המתרחש בו, בהבנת הא-לקות מתוכו - "ומבשרי אחזה א-לוה".[2] היה טבעי שדבר זה יגרום לעיסוק פרטי, אם כי רוחני, להחשבה משמעותית מאד של העולם הפנימי, שהייתה אמורה לבוא על חשבון קיום מעשי של המצוות. אולם, בניגוד לאמור, אם מסתכלים על חב"ד בשנים האחרונות רואים שני דברים בולטים מאד הסותרים כביכול את החשבת העולם הפנימי: הדבר הראשון הוא התייחסות בלתי רגילה לכלל ישראל, הרגשת אחריות לא רק כלפי השכן, העיר, אלא כלפי כל יהודי בכל מקום שהוא, הרגשת אחריות שהעולם תלוי בו, ברבי ובקהל חסידיו. הדבר השני הוא דברים שנראים לחלק מהציבור כפעילות משונה (ואולי אפשר להתווכח עליה אפילו אידאולוגית) - ניסיון להביא לידי כך שכל יהודי "יחטוף" איזושהי מצווה (תפילין וכדו') ויקיימה אפילו בלי להרגיש כל הזדהות פנימית. דבר זה מבטא החשבה של כל פעולה קטנה, אפילו כשלא מורגשת בה הזדהות פנימית, והיא נראית סותרת את ההשתקעות בעיסוק במשמעות הפנימית של הדברים.

בניגוד להצטמצמות המתבקשת הן של כל אדם בעולמו הפרטי שלו (הצטמצמות הגורמת להחשבת הדברים הפנימיים דווקא), והן לניתוק מהעולם הסובב (תהליכים היסטוריים וכדו'), מה שבלט מאד הוא תנועה הפוכה, שמתוך עומק כזה מרגישה אחריות כלפי כל נידח וכלפי כל עשייה שיהודי יעשה על כל משמעויותיה. יחד עם זאת, באה התייחסות משמעותית לתהליכים היסטוריים (ולא משנה כרגע באיזו משמעות בדיוק). מעורבות זאת עומדת בניגוד לתחושה חזקה הקיימת בדרך כלל בציבור כלפי אנשים המסתגרים בעולמם הפנימי והתייחסותם למאורעות מסביב מועטה.

אחדות העולמות

באופן עמוק, הדברים אכן לא סותרים. להפך, רק מתוך עולם פנימי עמוק מאד, המבין לעומק את המשמעות של כל מה שמתרחש וקיים בעולם, יכולה להתחיל להתקבל המשמעות של עשייה הנראית חיצונית. מי שאין לו ראייה פנימית, נראה לו שפעולה כזאת היא שולית ואולי חסרת משמעות. העיסוק בהבנת הפנימיות יוצר הבנה שכל אדם מישראל מקושר לאותה הוויה, וכל עשייה, גם זו הנראית משנית, היא בעלת משמעות ופועלת על האדם ועל כל העולמות.

דווקא מתוך הראייה הפנימית ישנה פריצה החוצה. ברור שלא תמיד זה קורה. העיסוק המרובה בניסיון להבין את עומקם של הרבדים החיצוניים עלול לגרום לאדם לטבוע בתוך עצמו ולשקוע בהבנת הדברים הפנימיים עד שהוא מתרחק מהעולם החיצוני ונתלש ממנו. עולם פנימי בונה אמור להביא להבנת העולם שאותו הוא רואה, ומתוך כך יש לו היכולת לייחס ערך אדיר לכל הוויה "חיצונית".

והחי יתן אל לבו

צריך להרהר מעט בדברים כדי לחוש את החלל שנוצר כשחסר כוח מניע כזה המחנך עולם שלם לראייה עולמית, החותר לכך שכל העולם יהיה מודע לאחריותו כלפי העולם הן מבחינת היקף הציבור השותף והן מבחינת היקף העשייה. כרגיל כשיש תחושת חלל, מתעורר רצון זעיר שבזעירים לקלוט משהו מאותן עוצמות המנסות לחבוק זרועות עולם, עוצמות של עיון מעמיק ביותר היורד לרבדים הפנימיים ביותר, הן האישיים והן הכלל עולמיים, ועם זאת להרגיש שכל העיסוק הזה הוא בבחינת "רצוא ושוב", בקליטה ממקור, שאין נעצרים בו ומשתתקים, אלא חיים מכוחו. הפעימה המקושרת למקור היא רגעית, והפעימה הבאה אחריה חייבת ליצור את ההתפשטות שתביא את כל מה שהתמלא לידי ביטוי אצל האדם ומחוצה לו, בכלל ישראל ובכלל העולם. בעקבות תחושת החלל מתעורר רצון לנסות לחיות חיים מלאים של 'רצוא ושוב', שאם נקלוט מהם משהו, אז אולי ינסה כל אחד כבודד להשלים משהו מהחלל שנוצר בהסתלקותו של צדיק.


 
* לזכרו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאויטש זצ"ל, נפטר בשנת התשנ"ד.

[1]   רש"י, בראשית כח, י.

[2]   איוב יט, כו. 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2361

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer