גזרת שופר בשבת* - שמא יעבירנו ד' אמות
ברשות הרבים
במשנה בתחילת הפרק הרביעי במסכת ראש השנה
נאמר:
יום טוב של ר"ה שחל להיות
בשבת - במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה.
(ראש השנה כט,
ע"ב)
הגמרא מסבירה שהסיבה לכך שבראש השנה
שחל בשבת אין תוקעים בשופר, היא לא שיש איסור דאורייתא לתקוע בשופר בשבת, אלא
שרבנן גזרו שלא לתקוע:
דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר
ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו
ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.
(שם)
ישנם שני עניינים נוספים שלגביהם
מוזכרת גזרה כזו - הטבלת כלים בשבת (ביצה יז, ע"ב) והזאה על טמא מת בשבת
(פסחים סט, ע"א), אם כי בסוגיות אלו לא מופיע הביטוי "והיינו
טעמא..." הקושר בין הגזרות השונות. שאלה שעולה היא האם יש שוני בין שתי
הקבוצות - שופר, לולב ומגילה לעומת טבילה והזאה. לשאלה זו נתייחס בהמשך.
אם מעיינים בדברי רבה ניתן לומר
שדבריו מורכבים משלושה חלקים: הכל חייבין בתקיעת שופר, אין הכל בקיאין בתקיעת שופר
ומכאן נובעת גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. כלומר, יש כאן עניין
שמוטל על כולם כחובה, ולגבי עניין זה יש בעייתיות, שכן אין הכל בקיאין בו, ומכך
נובעת הגזרה שלא לתקוע בשבת כלל. אף כי מדובר במצווה והיינו חושבים שזו סיבה שלא
לגזור, רבה אומר את ההפך - דווקא מכיוון שזו מצווה אזי יש סיבה לגזור.
ובלשונו של רש"י:
ומתוך שהוא מחוייב בדבר הוא בהול
לצאת ידי חובה.
(מגילה ד,
ע"ב ד"ה הכל חייבין)
הדגש הוא על כך שהכל חייבין -
המצווה מסורה לכל אחד, אך משום ש"אין הכל בקיאין", נוצר חשש
ש"יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד...". אפשרות נוספת שעולה בראשונים
בעניין זה היא שמכיוון שהכל טרודים במצוותם שלהם, האחד לא יזהיר את השני מלטלטל
ברשות הרבים. על פי הנאמר לעיל אפשר לענות על שאלת הראשונים: מדוע לא גזרו לגבי
מילה בשבת? התשובה היא שאין זו חובה ש"הכול" חייבין בה.
הסבר זה מבהיר גם את ההבדל בין
הסוגיות השונות ואת הסיבה שבגללה לא הוזכר בסוגיות בביצה ובפסחים (לגבי טבילה
והזאה) ש"היינו טעמא דשופר וכו'." טבילה והזאה אינם דברים ש"הכל
חייבין בהן". בשיטה מקובצת בביצה (יז, ע"ב ד"ה והרא"ה
פירש) מובא גם שהאיסור לגבי טבילה לא נפסק להלכה.
גזרה זו עדיין מעלה מספר שאלות, כגון:
למה החשש שגרם לגזרה הוא חשש להעברה ברשות הרבים? לכאורה בכל אחת מהמצוות יש סיבות
לגזור גם ללא חשש כזה. בשופר - שמא יתקן כלי שיר; בלולב - איסור טלטול (מוקצה).
כלומר, מדרבנן המעשה אסור בשבת מצד עצמו גם אם לא מדובר במצווה ש"הכל חייבין
בה" (מה שבפועל גרם לחשש).
המגן אברהם והט"ז (בסימן תקפח) עסקו בשאלה זו והסבירו שלא ייתכן שאיסור דרבנן
רגיל יעקור מצווה מהתורה (או מכיוון שחז"ל לא ירצו לעשות זאת או מכיוון שאינם
יכולים לעשות זאת) שהרי האיסורים שהזכרנו - נגינה (שמא יתקן) ומוקצה- קיימים גם
ביום טוב, ואם בגללם ייאסר לתקוע תיעקר המצווה לחלוטין. ייתכן אם כן שלרבנן יש כוח
לעקור דבר מן התורה ב"שב ואל תעשה" רק כאשר מצווה מן התורה אינה נעקרת
לחלוטין.
ניתן לכאורה לשאול על ההסבר הנ"ל
מדברי המשנה בראש השנה:
שופר של ר"ה אין מעבירין
עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה
ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו - בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא
משום לא תעשה... (ראש השנה לב, ע"ב)
במשנה זו אפשר לראות שמצוות שופר
נדחית בגלל איסורי שבות! התשובה היא שבמשנה מדובר על דחייה חד-פעמית ולא
מוחלטת. יש להוסיף שהאיסורים המוזכרים במשנה הם על פעולות המהוות הכשר למצווה - לפני
קיומה - ומחמתם אולי אפשר לגרום לאדם לא להגיע לידי קיום המצווה, אבל האיסורים
הנ"ל - שמא יתקן, מוקצה - אוסרים את מעשה המצווה עצמו ואת זה חז"ל אולי
לא יעשו.
הט"ז (שם) מעלה שאלה נוספת: כשם
שהגזרה שמא יטלטל אינה מוחלטת, שהרי במקדש תוקעים - כנראה מכיוון שסומכים על כך
שהנמצאים שם ייזהרו יותר ויזהירו זה את זה - כך היה ניתן לאסור בגלל החשש שמא
יתקן ולא לאסור באופן מוחלט; להתיר במקדש למשל. מדוע לא עשו זאת?
ישנה שאלה נוספת: עד כמה החשש לטלטול
ברשות הרבים הוא ראלי? האם החשש מפניו מצדיק לעקור מצווה מהתורה?
היחס בין שופר ללולב ולמגילה
קושי נוסף קשור ליחס בין היקף הגזרות
במצוות השונות. למשל, בלולב לא אסרו את נטילתו ביום הראשון שבו יש מצווה מדאורייתא
בכל מקום. גזרו רק בשאר הימים שבהם יש מצווה מדאורייתא רק במקדש ולא בגבולין,
ואסרו את נטילתו במקדש (לכאורה זה הפוך מהעיקרון שהצגנו לעיל - דווקא כשהמצווה
רחבה לא גזרו). לעומת זאת בשופר - גזרו אף שיש מצווה מן התורה לתקוע בכל מקום,
וגזרו בכל מקום מלבד המקדש, בניגוד ללולב ששם גזרו במקדש. הראשונים עסקו
בשאלה זו:
בעל המאור מסביר כך:
וי"ל כיון שמצות שופר
מעורבת היא ביומה מדרבנן ומדאורייתא, אי למאן דאמר שלש תרועות בר"ה שתים
מדברי תורה ואחת מדברי סופרים אי למאן דאמר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים
עבדו בה רבנן במצות שופר היכרא דתידחי כולה במקדש... משום תרועה דאורייתא דאית בה
וגזרו בה דלא תדחי שבת בשאר מקומות כלל משום תרועה דרבנן דאית בה והיינו דשניא
מצות שופר ממצות לולב ומצות מגילה... (סוכה כא, ע"א ברי"ף)
תקיעת שופר מורכבת מעיקר המצווה שהוא
מדאורייתא ומתוספת שחיובה מדרבנן. בגלל החלק שמחויב מהתורה לא ביטלו את המצווה
במקדש, ובגלל החלק שהוא רק מדרבנן גזרו בגבולין שלא לתקוע.
הקושי בדבריו הוא שלכאורה היו יכולים
להשאיר גם בגבולין רק את חלק המצווה שתוקפו מן התורה.
הראב"ד (בהשגותיו על הרי"ף שם) אומר
שהמצווה בגבולין אינה כתובה במפורש בתורה ולכן רק לגביה גזרו: "שלא
אמרה תורה 'שבתון זכרון תרועה' אלא במקום 'והקרבתם אשה לה'".
על פי הנאמר במפורש בתורה -
מצוות שופר היא חלק מקרבנות המוספים ומצווה זו לא עקרו רבנן (קצת קשה על דבריו מכך
שגם במצוות האחרות נאמרה המצווה בסמוך לקרבנות המוספים).
הרמב"ן (במלחמות שם) מתרץ ואומר שהגזרה בשופר נובעת מהצירוף של החשש שיטלטלו עם
גורם נוסף והוא חוסר הוודאות לגבי התאריך - ספיקא דיומא. מכיוון שלא ברור בוודאות
שיש מצווה מדאורייתא לתקוע, שהרי ייתכן שהיום אינו ראש השנה, החשש שיטלטלו בשבת
מצדיק את הגזרה שלא לתקוע. בלולב אין חשש כזה, שהרי השלוחים כבר הספיקו להגיע,
ולכן לא גזרו ביום הראשון. בשאר הימים גזרו במקדש מפני שהמצווה אינה בכל מקום.
הסבר הגזרה - איסור ייחודי לשבת
ננסה להציע הסבר לכך שהחשש שבגללו
גזרו הוא חשש לטלטול ברשות הרבים. הסברנו לעיל שהחשש שמא יתקן כלי שיר קיים גם
ביום טוב, ואם היו אוסרים בגללו הייתה המצווה נעקרת לחלוטין. בניגוד לכך איסור
טלטול ברשות הרבים הוא איסור ייחודי לשבת, שהרי הוצאה הותרה ביום טוב.
טענתנו היא שייתכן שהחשש שיטלטלו נובע
בדיוק מכך שמדובר על איסור שקיים רק בשבת ולא ביו"ט. כלומר, אדם יודע שהוא
נצטווה לעשות משהו ביום טוב אף על פי שמדובר בפעולה שבדרך כלל אסורה ביום טוב. הוא
מודע לכך שהוא מקיים את המצווה אף שהיום אסור במלאכה. אם המצווה כרוכה באופן כלשהו
בהליכה ברשות הרבים, הרי שכפי שביום טוב רגיל אדם יודע שהוא יכול לקיים את המצווה,
ואם יש צורך עליו גם ללכת לבקי ללמוד (שהרי ביו"ט "סתם" אין איסור
הוצאה), כך ביום טוב שנופל בשבת אדם עלול לחשוב שאין כל הגבלה על קיום המצווה,
והוא עלול לשכוח שיש משהו שאיננו אסור בכל יום טוב אך הוא אסור בשבת. מכיוון
שמדובר על יום טוב שחל בשבת, קדושת השבת עלולה "להיבלע" בתוך קדושת
יום טוב, ואדם עשוי לשכוח את עובדת הימצאותו ביום השבת, ועקב כך לא לשים לב דווקא להבדל
הקטן הקיים בין שבת ליום טוב - איסור הוצאה! זוהי הסיבה שבגללה דווקא החשש
מפני מעבר על איסור הוצאה הוא הדבר שבגללו גזרו. חשש זה גובר עקב הסיכוי שבאופן
כללי כשיום טוב חל בשבת, "תיבלע" השבת בתוך היום טוב ואופיה המיוחד
ייטשטש. רבה מסביר שהעיסוק במצוות היום עלול לגרום לאדם לשכוח מהשבת.
בסוגיה בביצה (יז, ע"ב) נאסר להטביל כלים בשבת - גזרה שמא יטלטל ד'
אמות ברשות הרבים. לכאורה מדובר על שבת "רגילה" וזה מקשה על ההסבר. אלא
שבסוגיה מדובר דווקא על שבת שלפני יום טוב, וההטבלה נעשית לצורך יום טוב.
כלומר האדם עסוק בהכנות ליום טוב ולכן, גם פה, יש חשש שייחודה של השבת ייטשטש;
היום טוב יאפיל על השבת (וכן בגמרא בפסחים בעניין הזאה). על פי הסברנו מובן גם למה במילה לא גזרו. איסורי השבת הם דברים שהאדם מודע להם, והחשש קיים רק כאשר חל יום טוב בשבת. לגבי מגילה הסברנו יותר קשה, שהרי לא מדובר ביום טוב, וצריך לומר שהגזרה הורחבה גם למצוות דרבנן שלגביהן יש חשש כי מתוך העיסוק בהן ישכח האדם את השבת. * שיעור כללי שהועבר בישיבה בזמן אלול התשנ"ו. Quote this article on your site | Views: 6010
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|