iconקישור לגירסת הדפסה

תוספת שבת*

החקירות המרכזיות בעניין דין תוספת

בגמרא בביצה נאמר:

...הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, ולא היא - לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכיפורים דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי.

(ביצה ל, ע"א)

נעיין בסוגיה זו, ונעלה מתוכה את השאלות המרכזיות לגבי דין תוספת.

א. זמן עצמאי או נספח לקדושה העיקרית - בשיטה מקובצת (ד"ה ואם תאמר) מובאת קושיה על הגמרא המניחה שנשים חייבות בתוספת יום הכיפורים (ועליהן אומרת הגמרא שהן אוכלות ושותות ביום הכיפורים "ולא אמרינן להו ולא מידי"): מדוע לא נפטרו הנשים מדין תוספת, שהרי זו "מצוות עשה שהזמן גרמה"? התשובה שם היא שישנו לימוד מיוחד לכך שנשים חייבות בדין תוספת.

משאלתו נראה שהוא הניח שדין תוספת הוא דין עצמאי, מפני שאם לא כן התשובה הייתה צריכה להיות ברורה: נשים חייבות בתוספת, מפני שכל תוספת היא רק נספח לעיקר, ומאחר שנשים חייבות בדין העיקרי - שביתת יום טוב למשל - ממילא הן חייבות גם בתוספת הנלווית לו. זאת אומרת שלדעתו נצטווינו לקדש לפני השבת זמן שיחולו בו דיני השבת - אולי רק חלקם - אבל לזמן זה יש מעמד בפני עצמו, והוא לא רק נספח לשבת עצמה.

אפשרות אחרת היא לראות את התוספת כנספח לקדושה העיקרית, כלומר שהתורה אומרת שהשבת מתחילה בעצם קצת לפני תחילת היום השביעי.

על פי הגמרא ההיתר לנשים מסתמך על "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", וצריך לבחון עד כמה האמירה הזאת מוחלטת. קשה להניח שכלל זה נכון בכל מקרה שאנשים עוברים על הדין ואי אפשר לעמוד נגדם.

ב. האם התוספת חלה מעצמה או שהיא צריכה קבלה - יש לדון לגבי התוספת, האם היא חלה מאליה, או שזו יחידת זמן שלא חל בה דבר, והתורה מחייבת את האדם לקבל על עצמו ביחידת זמן זו חלות מסוימת.[1]

בהנחה שקבלת תוספת היא מצוות עשה,[2] קיימת נפקא מינה גדולה בין שתי האפשרויות: אם התוספת חלה מאליה, נמצא שאדם שלא מקיימה - מחלל את קדושת התוספת ועובר בקום ועשה בכל מעשה ומעשה הנוגד את דיני התוספת. ואולם אם היא דורשת קבלה, אי קיומה הוא ביטול עשה אחד בלבד, כי מאחר שלא קיבל על עצמו את התוספת הוא אינו אסור במלאכה.[3]

ייתכן שאפשר לחלק ולומר כי "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" נאמר רק במקרה שמדובר בביטול עשה ב'שב ואל תעשה', ולא במקרה שמדובר בעבירה על עשה. אם הנחה זו נכונה, הרי שמבואר בסוגייתנו שדין תוספת תלוי בקבלה ומי שאינו מקבלה רק מבטל עשה. לכן לא העירו לנשים שעברו על דיני התוספת.

המשמעות של תליית דין תוספת בקבלה היא שהתורה חידשה שיש משמעות לקבלת האדם באותה יחידת זמן, בשונה מיום שלישי, לדוגמה, שבו קבלת חלות קדושה על ידי האדם היא חסרת משמעות. כמו כן חידשה התורה שהאדם חייב לעשות כן, ולקבל על עצמו את השבת מבעוד יום.

לשאלה זו, האם תוספת חלה מאליה או תלויה בקבלה, יש השלכות לגבי השאלה מה היקפו של דין תוספת. אם הוא דורש קבלה של האדם, יש מקום לטעון שהיקפו יהיה תלוי במה שהאדם קיבל על עצמו בלבד. אם היא חלה מאליה, מסתבר שיחולו כל דיניה, ללא תלות בכוונת האדם המקבל.

ג. היחס בין דין תוספת לבין זמן בין השמשות - ניגש לעניין זה מתוך קושיית הר"ן בסוגייתנו. הגמרא מוכיחה שהכלל "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" חל גם לגבי איסורי דאורייתא מכך שלא נאמר דבר לנשים שאכלו ושתו בערב יום הכיפורים עד חשיכה, אף על פי שהן עברו על דיני התוספת (בהנחה שתוספת יום הכיפורים היא חיוב מן התורה).

מקשה הר"ן (טז, ע"ב ברי"ף ד"ה תנן): למה צריך להגיע לדין תוספת? לפי הדעות הסוברות שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא,[4] נשים אלו שאכלו בין השמשות של ליל יום הכיפורים ("עד שחשיכה"), זמן שהוא ספק יום ספק לילה, עברו על איסור תורה ללא קשר לדין תוספת! תשובת הר"ן היא שלפי שיטה זו צריך לומר, שהחיוב בדין תוספת הוא להוסיף זמן מסוים מעבר לשעת בין השמשות, שממילא אסורה מהתורה באכילה או במלאכה.

מתוך קושיית הר"ן עולה שאלה לגבי היחס בין דין תוספת לבין זמן בין-השמשות ואפשר לדון בשאלה זו בשני מישורים:

א. מישור טכני יותר: מה היחס מבחינת אורך הזמנים - האם שני הזמנים חופפים? אם ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, משמעות התוספת ברורה גם אם שני הזמנים חופפים: ללא התוספת זמן זה היה אסור במלאכה מדרבנן ובעקבות התוספת מדובר בדין דאורייתא. אולם אם ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, אזי אם נגדיר את הזמנים כחופפים, התוספת היא לכאורה חסרת משמעות - לא התחדש בעקבותיה שום איסור (זוהי למעשה שאלת הר"ן). אפשר היה לומר שללא התוספת היו רק איסורים בזמן המדובר, ובעקבות התוספת תהיה גם משמעות חיובית, חובת קידוש למשל, אבל הר"ן כנראה לא חשב שאפשר לומר זאת, ולפיכך אמר שזמן התוספת מתחיל לפני זמן בין השמשות.

ב. מישור מהותי יותר: האם דין תוספת הוא במהותו דין דומה לספק של בין השמשות? כלומר, ניתן לומר שהחיוב להוסיף נובע מחשש שהאדם אינו יכול להבחין בבירור מתי מתרחש המעבר מהיום ללילה.[5] באופן קצת אחר אפשר להסביר את החיוב כסייג - הפרש עצמך ממלאכה זמן מסוים קודם השבת כדי לוודא שלא תעשה מלאכה בשבת. על כל פנים התוספת איננה יצירה של קדושה ממשית, גם לא כנספח לקדושה העיקרית, אלא רק סוג של הרחקה - בדומה לספק של בין השמשות. אם כן, מאד מסתבר שבתוספת יהיו רק האיסורים, שהרי מטרת ההוספה אינה אלא לשמש כסייג לאיסורי היום המקודש. אם לא רואים כך את התוספת אלא מבינים אותה כיצירת קדושה, נראה ששתי האפשרויות קיימות: ייתכן שקדושה זו תכלול את כל דיני היום, אבל קיימת גם אפשרות שהקדושה תהיה רק לעניין האיסורים.

המקור לדין תוספת

בגמרא בראש השנה נאמר:

ור' ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנא ליה? נפקא ליה מדתניא 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה'... אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? ת"ל 'מערב עד ערב'. אין לי אלא יום הכיפורים, שבתות מנין? ת"ל 'תשבתו'. ימים טובים מנין? ת"ל 'שבתכם'. הא כיצד, כל מקום שיש בו שבות - מוסיפין מחול על קדש.

(ראש השנה ט, ע"א)

הדרשה הבסיסית עוסקת בעינוי של יום הכיפורים, ומשם הרחיבה הגמרא את הדין גם  לשבתות ולימים טובים. מדוע לא הרחיבה הגמרא מעינוי של יום הכיפורים למלאכה ביום הכיפורים? ייתכן שהלימוד על עינוי כולל בתוכו גם את איסורי המלאכה,[6] ואם כך התוספת מתייחסת למכלול הדינים של היום המקודש.

מהסוגיה ביומא נראה אחרת. הסוגיה מביאה שם לימודים שונים לתוספת עינוי ולתוספת איסורי מלאכה, הנוהגים בהגבלת הענישה והאזהרה:

יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי? ת"ל...יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי...

(יומא פא, ע"א)

מלימודים אלו נראה כי תוספת העינוי ותוספת המלאכה אינן קשורות וכי ניתן להפריד ביניהן, בניגוד לתפיסה שעלתה מהסוגיה בראש השנה, שהתוספת חלה ביחס למכלול הדינים.

אפשר ליישב סתירה זו אם שמים לב שהסוגיה ביומא מתייחסת לצמצום התוספת. ייתכן שבאופן בסיסי התוספת נתפסת ככוללת, ורק כשמנסים לצמצם אותה נוצרים ההבדלים הפנימיים.

הרמב"ם פוסק שיש תוספת ליום הכיפורים רק לעניין עינוי (לעניין שבת הרמב"ם לא פסק את דין תוספת כלל!):

וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו, שנאמר 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב'. כלומר, התחל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי. וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי, שנאמר "מערב עד ערב תשבתו שבתכם.[7]

(הלכות שביתת עשור א, ו)

הרמב"ם מפצל גם בין התוספות לימים השונים (יום הכיפורים ושבת), וגם בין הדינים שחלה עליהם התוספת (עינוי ומלאכה), ולכאורה הדברים מנוגדים לאותם כיוונים שראינו בסוגיות עד כה, שהתוספת חלה ביחס למכלול הדינים.

נראה שאפשר ליישב את הדברים כך: במספר מקומות ברמב"ם נראה שהוא מגדיר את חובת העינוי ביום הכיפורים כ"שביתה". לדוגמה "מצות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר 'תענו את נפשותיכם'" (פרק א הלכה ד). זאת אומרת שהרמב"ם ראה את איסורי המלאכה ואת חובת העינוי כיוצרים כמה רבדים של שביתה - בשבת האדם משבית עצמו ממלאכה וביום הכיפורים האדם משבית עצמו גם מאכילה, שתיה וכו'. ייתכן שהוא ראה את הרבדים השונים כקדושות שונות המרכיבות יחד את קדושת יום הכיפורים. אפשר אולי לומר שקדושת יום הכיפורים "מורכבת" מקדושת שבת ומקדושה הקשורה לחובת העינוי. על פי זה אפשר להסביר שלפי הרמב"ם תוספת יום הכיפורים היא הרחבת אחת הקדושות של יום הכיפורים - לכל ענייניה. זאת אומרת שאפשר לומר כי הרמב"ם ראה את דין תוספת כמקיף וכמחיל מכלול של דינים ולא כדין מצומצם.

היחס לתוספת שביעית

הגמרא בראש השנה שהובאה לעיל, מתחילה את הדיון בעניין הוספה מחול על הקודש בדין של תוספת שביעית. תוס' בסוגיה (ד"ה ור' עקיבא) מבינים שר' עקיבא למד את דין תוספת שבת ויום טוב מדין תוספת שביעית. הבנה זו מעוררת קושי גדול, שכן דין תוספת שביעית הוא לכאורה דין שונה לחלוטין: דין תוספת שביעית אומר שזמן מסוים קודם שנת השמיטה נאסרה החרישה, ובמוצאי השמיטה נאסר קציר יבולי השביעית. בפשטות, סיבת האיסור היא הזיקה לשנה השביעית - הכנה או שימוש ביבול אסור - אך ודאי לא איסור עצמי של זמן התוספת! בערב ראש השנה של שנת השמיטה בוודאי מותר לקצור, ובמוצאי השמיטה בוודאי מותר לחרוש. אילו היינו מנסים לתאר מערכת דומה בשבת היינו צריכים לאסור בערב שבת רק מלאכות שיש חשש שיימשכו לתוך השבת, ובמוצאי השבת - מלאכות שנעשו בשבת עצמה.

הבדל משמעותי נוסף בין דין תוספת שבת לדין תוספת שביעית קשור באופי האיסורים: בשבת האיסורים הם איסורי מלאכה, בשונה מאיסורי שביעית שאינם מוגדרים איסורי מלאכה כלל וכלל. להפך, באופנים מסוימים, יש עניין לקצור בשביעית.[8]

הבדל נוסף הוא שבתוספת שביעית אין מקום להתלבטות אם התוספת חלה מאליה או שהיא צריכה קבלה - ברור שאיסורי התוספת חלים מאליהם.

ההבדל בין התוספת שלפני לתוספת שאחרי

לדעת רבנו תם (ספר הישר סימן תלא)[9] ר' עקיבא סובר שאין דין של תוספת שבת בכלל, ורבי ישמעאל מחלק בין התוספת שלפני, הקיימת רק ביום הכיפורים ובשביעית (ביום הכיפורים היא נלמדת מפסוק, ובשביעית מהלכה למשה מסיני), לבין התוספת שאחרי, הקיימת גם בשבתות ובימים טובים. כדי להבין את ההבדל בין התוספת שלפני לבין התוספת שאחרי, נעיין במחלוקת הרמ"א והלבוש:

השו"ע  (אורח חיים רסג, יז) מביא את דעת הרשב"א: "יש אומרים שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה".

וכתב הרמ"א שם:

ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת וכל שכן במוצאי שבת. ומי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה מותר לומר לחברו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו... ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו כן נראה לי.

הלבוש (או"ח רסג, יז) חולק:

לי נראה... לא דמי עיולי שבת לאפוקי שבת. דבעיולי שבת הדבר תלוי בנדרו וקיבולו עליו קדושת שבת ונוכל לומר שזה קיבל עליו וזה לא קיבל עליו, אבל באפוקי שבתא שכבר נאסר עליו בהכל ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה, כל האיסורים נמשכים עמו דלא שייך לומר הותרו מקצתן ומקצתן לא הותרו, שאם מקצתן הותרו כולם הותרו כמו גבי נדר. וכיון שכולם לא הותרו, שהרי הוא אסור בעשיית מלאכה גם מקצתן לא הותרו וכיון שבשבת אסור מה שאחרים מבשלים בין גוים בין יהודים גם במוצ"ש נשארו באיסורן עד שיברך ברכת המזון ויסיח דעתו גם הוא מן השבת...

היה אפשר להבין את דברי הלבוש כך: כל התוספת חלה מדין קבלה, ומכאן נובע ההבדל בין התוספת שבכניסת השבת שאותה האדם מקבל בפירוש, ולכן הוא יכול לקבל מה שהוא רוצה, לבין התוספת שבצאת השבת שאין בה קבלה במפורש, אלא שמעשיו של האדם מעידים על כך שהוא ממשיך את השבת, וממילא הוא מחויב בכל הפרטים. על פי הסבר זה אין הבדל מהותי בין שתי התוספות. ההבדל נובע רק ממה שהאדם מקבל על עצמו.

ואולם, מעיון בלשונו נראה שישנו הבדל מהותי בין התוספת שבכניסת השבת לתוספת שבצאתה: התוספת שבכניסת השבת מבוססת על נדר שניתן להישאל עליו, וממילא הוא בעל כוח חיוב קטן יותר. לעומת זאת, התוספת של מוצאי שבת היא קבלה 'ממילא', ואותה אי אפשר לבטל למפרע. כך גם עולה מדבריו בהג"ה שם:

מי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה איסור קל הוא, שבקל היה הוא יכול לעשותו בעצמו, אפילו אחר שקבלו עליו, כגון על ידי התרת נדרו, שהרי איסור זה אינו עליו אלא משום נדר בעלמא... אבל במוצאי שבת, אף על גב דגם איסורו אינו דאורייתא, מכל מקום הוא חמור יותר, מפני שקדושת שבת נמשכת עליו מעצמו ואינו תלוי בנדרו, רק הוא מושך כל זמן משך סעודתו של שבת...

הט"ז (רסג, סק"ג) משיג על הלבוש, וטוען שההפך הוא הנכון: אמנם את התוספת של כניסת שבת ניתן לבטל למפרע (על ידי שאילת הנדר), אך את התוספת שבמוצאי שבת יכול להפסיק בכל רגע שירצה, וממילא כוח החיוב שלה קטן יותר.[10]

ייתכן שכך אפשר להבין גם את הסברו של רבנו תם לשיטת ר' ישמעאל: התוספת שלפני מחודשת יותר מאשר התוספת שאחרי, שכן התוספת שלפני היא יצירת קדושה חדשה, וזה מחודש יותר מאשר התוספת שאחרי שממשיכה את הקדושה הקיימת.[11] לכן תוספת לפני תהיה רק במקום שבו היא מפורשת, כלומר - ביום הכיפורים, על פי לימוד מהפסוקים, ובשביעית, על פי הלכה למשה מסיני. בשבתות ובימים טובים - אין דין תוספת שלפני, אלא רק תוספת הנובעת מהמשכת הקדושה.

ביטוי נוסף לסברת הלבוש, אפשר לראות בסתירה שמעלה בעל "דגול מרבבה" בדברי השו"ע, סתירה הקשורה ליחס בין 'תוספת שבת' ל'בין השמשות':

המרדכי (שבת רצ) מביא מחלוקת ראשונים לגבי עשיית מלאכות דרבנן לאחר קבלת שבת: רבנו יואל מתיר לעשות עירובי חצרות ועירובי תחומין בזמן ספק חשיכה, ואפילו אם כבר התפללו ערבית. רבנו שמריה מתיר רק אם עדיין לא קיבל שבת. אם כבר קיבל על עצמו תוספת שבת - נאסרה עליו עשיית מלאכה, אף שעדיין יום. בזמן 'בין השמשות', הכל מודים ששבות מותרת. המחלוקת היא רק לגבי איסורי שבות בזמן תוספת שבת.

נראה שצדדי המחלוקת יכולים להיות תלויים בשתיים מהחקירות שהזכרנו לעיל:

א. אם תוספת היא הרחבת זמן ספיקות - סוג של הרחקה - ברור ששבות תהיה מותרת, כשם שהיא מותרת בזמן הספק של 'בין השמשות', אבל אם התוספת היא דין עצמאי, לא הרחבה, ייתכן שהיא חמורה יותר מהספק שבזמן 'בין השמשות'.

ב. אם התוספת חלה מאליה קשה יותר להתיר איסורים, אפילו אם הם רק איסורי דרבנן, אבל אם התוספת חלה בקבלת האדם אזי ניתן לדבר על חלוקה בין האיסורים שהאדם מקבל על עצמו.

בעל "דגול מרבבה" (רסא, ד) מעיר, שלכאורה המחבר סותר את עצמו בפסיקה במחלוקת זו. בסימן שצג (סעיף ב) הוא מביא את שתי הדעות:

אחד עירובי חצרות ואחד שיתופי מבואות מערבין אותם בין השמשות, ואפילו אם כבר קיבל עליו תוספת שבת. ויש אוסרים אם קיבל עליו תוספת שבת.

והנה בסימן רסא (סעיף ד) - סתם כשיטת רבנו שמריה:

אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא אין מערבין ואין טומנין, משום דהוא קבליה לשבת עליה. ולדידן הוי אמירת מזמור שיר ליום השבת כעניית ברכו לדידהו.

בעל "דגול מרבבה" מסביר שההבדל בין הפסיקות נובע מההבדל בצורת הקבלה: אם אדם קיבל על עצמו שבת באופן סתמי, יש מקום לדבר על קבלה חלקית, ולכן השו"ע מביא את שתי הדעות. לעומת זאת, אם אדם קיבל על עצמו שבת באמצעות דבר הקשור לשבת עצמה, כגון אמירת "ברכו", ברור שהוא התכוון לקבל על עצמו את השבת באופן מוחלט, ואין מקום לדבר על קבלות חלקיות, ולכן השו"ע הביא את שיטת רבנו שמריה בלבד. בהסבר זה בא לידי ביטוי אותו חילוק שאמרנו בדעת הלבוש: צריך להבחין בין קבלה שנעשית באמצעות סוג של נדר, לקבלה שחלה ממילא.[12] בהקשר זה נזכיר את שיטת הריטב"א (ראש השנה ט, ע"א), שאומר שכל קבלת תוספת שבת צריכה להיעשות על ידי אמירה הקשורה בשבת: "ברכו", "מזמור שיר ליום השבת" וכדו'. לאור דברי בעל "דגול מרבבה", יוצא משיטת הריטב"א שאי אפשר לקבל שבת באופן חלקי, כיוון שכל קבלת שבת היא על ידי אמירה מפורשת הגוררת תמיד קבלה מוחלטת.



* שיעור כללי שהועבר בישיבה במסגרת לימוד מסכת ביצה, זמן קיץ התשנ"ז.

[1]     אפשר היה לטעון ששאלה זו תלויה בשאלה הקודמת, ולפי השיטה שהתוספת היא נספח - הקדושה חלה מאליה, כמו העיקר עצמו, אך קשר זה אינו הכרחי, ואכמ"ל.
[2]     לשיטת רוב הראשונים, תוספת שבת היא דין דאורייתא (עיין יומא פא, ע"ב). ברם, לשיטת הרמב"ם רק תוספת יום הכיפורים היא דאורייתא, ראה לקמן.
[3]     כך כותב הרוגצ'ובר.
[4]     ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לרשב"א האם החובה להחמיר בספיקות דאורייתא היא חובה מהתורה או מדרבנן.
[5]     רש"י על הפסוק "ויכל א-לקים ביום השביעי" (בראשית ב, ב) מביא בשם המדרש: "ר' שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה".
[6]     ראה בהמשך בהסבר שיטת הרמב"ם.
[7]     האחרונים האריכו בבירור שיטת הרמב"ם בדין תוספת (עיין למשל בלחם משנה).
[8]     לשיטת הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות) יש מצווה לאכול מפירות שביעית, וברור שזה ייתכן רק אם ניתן ואף ראוי לקצור. ואכן, האיסור בשמיטה הוא רק קצירה כדרך הקוצרים, ולא קצירה בכלל.
[9]     וכן בר"ה ט, ע"א תוס' ד"ה ור' ישמעאל.
[10]    בביאור המחלוקת בין הרמ"א והלבוש והראשונים שעליהם הם מתבססים, עיין באריכות בט"ז שם.
[11]    יש לשים לב: התוספת שאחרי היא אמנם מחודשת פחות, אך לפי שיטת הלבוש, דווקא משום כך היא חמורה יותר, מצד איסורי שבת!
[12]    הייחוד בדברי בעל "דגול מרבבה" הוא, שהלבוש חילק כך בין ערב שבת למוצ"ש, ואילו בדברי בעל "דגול מרבבה" מתקיים החילוק הנ"ל בערב שבת עצמו, בין שני סוגים של קבלת תוספת שבת.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3517

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer