iconקישור לגירסת הדפסה

שיעור פתיחה למסכת שבת*

שבת כמצווה מרכזית

מניין נובעת מרכזיותה של השבת? התשובה הפשוטה ביותר היא שמצווה זו מופיעה כבר בששת ימי בראשית: "ויברך א-לקים את יום השביעי ויקדש אתו" (בראשית ב, ג), ולא זו בלבד, אלא ששבת זו היא השבת של הקב"ה: "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". המדרש אומר (ויקרא רבה לה, ג), שכשהקב"ה גוזר גזרה על ישראל הוא מקיימה תחילה, והמצווה שהדבר בולט בה ביותר היא מצוות השבת: התורה מתחילה את דבריה על השבת בכך שכאשר הסתיימה הבריאה, הקב"ה בעצמו שבת. שתי נקודות אלה מצביעות על ייחודה של השבת.

פער או הידמות

ניתן למצוא משמעויות רבות לשבת. אפשר לומר שהחובה המוטלת על בני ישראל לשמור את השבת באה כדי להעמיד את האדם על הפער בינו לבין הקב"ה. אמנם האדם מצווה לרדות בעולם, לכבוש אותו ולהשלים את הבריאה, והוא בעצם שותף למעשה בראשית, אך עם זאת חובה עליו לדעת שיש מי ששולט בו ומגביל אותו. כך זוכר האדם מי הוא הנותן לו כוח לעשות חיל.

הטעם הפשוט ביותר בכתובים מצביע על התייחסות הפוכה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי" (שמות כ, י), או "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז). כלומר, בני ישראל מצווים לשבות כדי להידמות לקב"ה - הוא ברא את העולם בשישה ימים, ואחר כך שָבַת, ואף אנו הולכים בעקבותיו. יש בשבת הידמות לקב"ה, ולא ניתוק והדגשת הפער. כשם שהאדם אמור להמשיך את הבריאה שברא הקב"ה ולפעול בעולם, כך הוא אמור להמשיך את שביתתו של הקב"ה.

שייכות לעולם הבא

מהי המשמעות של הידמות זו לקב"ה על ידי השביתה בשבת? כשהקב"ה שובת הוא חוזר כביכול למקומו הראשון. הקב"ה אינו זקוק למנוחה, והשביתה שלו נובעת מגמר המלאכה, דבר המאפשר לו לשוב כביכול למקומו הראשון. כשבני ישראל מצטווים על השבת הם מצטווים להבין שגם להם יש שייכות לשביתת הקב"ה, למציאות שהיא מעל ומעבר לעולם. בשביתתו אין האדם מבטא את מוגבלתו ואת התבטלותו, אלא את קישורו לאותה מציאות עליונה שמעל לעולם הזה. על פי זה ניתן להבין מדוע מצוות השבת אינה כלולה בשבע מצוות בני נח (אדרבה - גוי ששבת חייב מיתה), על אף שהיא חלק משבעת ימי בראשית הקשורים לעולם כולו, ואיננה קשורה דווקא ליציאת מצרים או למתן תורה. הסיבה היא שכל מה שהוא חלק מהבריאה קשור לאדם באשר הוא אדם, זה תפקידו - "וְכִבְשֻׁהָ", אבל בשבת בני ישראל מצווים להיות מעל הבריאה, כמו בשבת שבה הקב"ה הסתלק מן העולם. בני ישראל קשורים למה שמעבר לבנייה, לשכלול ולפיתוח של העולם. שבת היא האות בינינו ובין הקב"ה - אנו שייכים לעולם שהוא מעל ההתעסקות בטבע. זהו גם ההבדל בין ימים טובים לשבת. ימים טובים נגזרים מתוך הטבע, ושבת נגזרת ממה שמעל לבריאה, ולכן אין בה התעסקות במלאכות העולם. בימים טובים יש קישור לטבע ולהיסטוריה העולמית, ולכן יש מלאכות שהותרו בהם כמו למשל מלאכת אוכל נפש.

קישור העולם לשורשו

האם השבת באה כדי ליצור ניתוק מן העולם? האם בני ישראל שובתים כמו ששבת הקב"ה לפני הבריאה, כשעדיין לא היה העולם קיים, או כמו ששבת לאחר הבריאה? התשובה היא שבני ישראל קשורים דווקא לשבת שבאה לאחר ששת ימי הבריאה. בני ישראל אינם יכולים להיות שייכים למציאות שקדמה לעולם, אבל הם יכולים להידמות לשביתתו של הקב"ה שלאחר הבריאה.

במדרש תנחומא (בראשית אות ב) כתוב שכשברא הקב"ה את עולמו, בראו בשישה ימים ונח ביום השבת ובירכו וקידשו, כאדם שבונה בית, וכשמתקנו וגומר את עבודתו עושה שמחה של יום אחד. אמר לנו הקב"ה: נוחו ביום השבת כשם שנחתי בו אני.

קודם כל ברור שלפי המדרש המטרה אינה הדגשת הפער אלא ההידמות. המדרש מתייחס גם לשאלתנו השנייה. מדוע אדם שמח כאשר הוא מסיים לבנות בית? הוא שמח משום שהוא חוזר לנקודת הזמן שבה רצה לבנות את הבניין ושבה דימה כיצד ייראה הבניין בשלמותו. והנה כשהושלם הבניין הוא משקיף עליו ממבט-על ורואה שמחשבתו התקיימה, ויש לו נחת רוח. חזרה זו קושרת את נקודת הראשית של הדבר לנקודת התכלית שלו. שמחת הקב"ה בשבת חוזרת לנקודת הראשית, לשלמות שתוכננה לעולם עוד קודם שנברא.[1] שביתתו של הקב"ה שלאחר הבריאה כוללת התבוננות והשקפה על כלל הבריאה. כשאנחנו שובתים בשבת אנחנו מקשרים את העולם לשורשו; אנו מקשרים את כל מעשינו בששת ימי המעשה אל מקור כוחם - השבת. משם תתקבל כל פעם המשמעות האמיתית של עשיית החול, ומשם תוקרן הארה מחודשת שתנווט ותדריך את ימי החול. השביתה בשבת לא נועדה ליצור ניתוק מוחלט מהעולם ומחיי המעשה אלא קישור שלהם לעולם גבוה יותר.

תקנות חכמים - רובד נוסף

מתוך הדברים ניתן להבין את הפסוקים בישעיהו:

אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת ענג, לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך.

(ישעיהו נח, יג-יד)

ישעיהו מדבר רק על מצוות דרבנן, ומתעלם לחלוטין ממצוות התורה! האם שמירת שבת מתמצה בכך "שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול"?! הדברים עוררו תמיהות רבות.

אולי ניתן ליישב זאת על פי דברינו, ואגב הדברים גם להבין את עניינן של גזרות דרבנן. מהי המשמעות של איסורי התורה בשבת? בוודאי אין עניינם מנוחה ממאמץ פיזי; השביתה היא שביתה מיצירה. ואולם לאור דברינו גם הגדרה זאת אינה ממצה את העניין - לא די שאדם שובת מיצירה. עניינה של השביתה בשבת הוא שאדם יעבור מעולם החול אל עולם הקודש. השביתה היא ביטוי לכך שרגלינו בחול אך ראשנו בקודש. לפיכך כשישעיהו רוצה להסביר מהי שבת הוא מדבר על ההבדל בין "חפציך" לבין "יום קדשי". ומהם חפציך? מדאורייתא אלה מלאכות, אבל מדרבנן יש רמה מעודנת יותר, הדורשת מהאדם לא לחשוב על ענייניו כלל. דבריהם לא באו רק בתור סייג, הידור מצווה או ביטוי נוסף לעניינה של השבת, אלא כתוספת של דברים עדינים ומופשטים המגלים את שורשם של איסורי התורה. כדי שאדם יבין את משמעותם של איסורי התורה הוא חייב להבין את הניתוק שבין "חפציך" לבין "יום קדשי". לא די שישבות ממלאכה; עליו להפנים את הפער המהותי שבין "חפציך" לבין "יום קדשי", ומכאן נובעים פרטי הדינים בישעיהו.

איסורי דרבנן בשבת אמנם קלים יותר ומי שעובר עליהם אינו עובר איסור בצורה בוטה כמי שעובר על איסורי התורה, אבל באמצעותם ניתן להבין טוב יותר את איסורי השבת.

חפציך וחפצי שמים

הסברנו שאיסורי דרבנן בשבת דורשים מהאדם התנתקות נוספת מענייני החול שלו. רמת ההתנתקות הנדרשת שנויה במחלוקת: הגמרא בשבת (קנ, ע"א) אומרת שחפצי שמים מותרים, ולעומתה עומדים דברי התוספתא (יז, יד) שם בית שמאי אומרים שאין פוסקין על צדקה בבית הכנסת בשבת, ואין משדכין בין איש לאשתו, ואין מתפללין על החולה, ובית הלל מתירין. המחלוקת ביניהם היא אולי עד כמה צריך להתרומם: האם צריך להתנתק אפילו מחפצי שמים? ייתכן שניתן להקביל לדברי בית שמאי את דברי המשנה ברורה (סימן רצ, סק"ג), שמי שלומד בכל השבוע ירבה בעונג שבת. יש רמות שונות של התרוממות, ומי שיצירתו ועשייתו קשורים בלימוד צריך להתרומם לרמת קודש גבוהה יותר.[2] בתוספתא הדברים אמורים אפילו לגבי תפילה, אף על פי שתפילה היא מפגש עם הקב"ה.

הבנה זאת של איסורי דרבנן, כרמה נוספת, אפשר אולי להרחיב גם לאיסורי דאורייתא מסויימים כגון הוצאה שהיא מלאכה גרועה, או איסור תחומין שאינו "מלאכה" אלא איסור. ישנם דיונים בשאלה האם ביום טוב יש איסור תחומין מדאורייתא. השאלה העיקרית היא האם תחומין הוא איסור מלאכה, ואם הוא איננו מוגדר כמלאכה, אין מקום להעתיקו ליום טוב. דיון דומה אנו מוצאים לגבי השאלה האם להעתיק ליום טוב את איסור מחמר ואיסורים נוספים שנאסרו בשבת שלא בגדר מלאכה.

ניתן לומר ששבת חמורה יותר ולכן יש בה חומרות יתרות המתבטאות בכמה איסורים שאינם איסורי מלאכה. לאור הדברים הקודמים ניתן אולי להבין זאת אחרת- אמנם האיסורים קלים יותר, אבל דווקא הם משקפים את כל מהותה של השבת. אמנם חילול השבת של העובר עליהם אינו כה בוטה, אבל דווקא איסורים אלו מצליחים להדגיש את ייחודה של השבת לעומת יום טוב. מתוך כך ייתכן שגם יתחדד השוני מיום טוב. איננו מעתיקים איסורים אלה ליום טוב לא משום שהם קלים יותר, אלא מפני שאינם שייכים ליום טוב. איסור תחומין אינו מבטא שביתה ממלאכה אלא משהו עמוק יותר - ואולי הוא ייחודי לשבת.

איסור תחומין - האיסור הראשון

"אל יצא איש ממקמו ביום השביעי" (שמות טז, כט) - מכאן למדו חז"ל את האיסור לצאת מחוץ לתחום בשבת (עירובין יז, ע"ב). ייתכן שהתורה מפרטת בפרשייה זו, שהינה הפרשייה הראשונה בתורה שמצוות השבת מוזכרת בה, דווקא את איסור תחומין (ולא את ל"ט המלאכות) משום שהוא איסור המבטא משהו יסודי יותר. אמנם אילו היינו דנים בעצמנו באיסור תחומין, לא היינו מגדירים אותו כמלאכה, אבל דווקא משום כך הוא מופיע במקום הראשון שמופיע בו ציווי על השבת. במקום הראשון שמוזכרת בו השבת בתורה - לפני ההתעסקות בפרטים, ל"ט מלאכות - התורה עוסקת במהות השבת. ומהי מהות זאת? מקומו של האדם בשבת הוא הפְּנים. החוץ אינו מעניין אותו והוא אינו יוצא בשבת לעולם כדי ליצור, לעשות ולפעול בו.

משמעות "מקומו" תתברר לפי האמור לעיל: "מקומו" של האדם אינו מקומו האישי, המבודד מחבריו ומהקב"ה, חלילה. מקומו של האדם הוא שורש הווייתו, וממנו הוא חייב לצאת ולפעול בעולם, אבל בשבת האדם אינו שקוע בעיסוקי החול, אלא הוא נמצא בנקודת הראשית שממנה עולם החול יונק. משום כך דווקא באיסור תחומין האוסר על האדם לצאת מ"מקומו" באה לידי ביטוי מהותה של השבת. הדיון לגבי יום טוב עוסק בשאלה אם גם ביום טוב קיים ממד כזה ויש איסור תחומין, או שמא ביום טוב יש חיבור לעולם, ולפיכך אין מקום לאיסור זה.

אם נתבונן מעט יותר בפרשת המן, שבה נאמר הפסוק שהובא קודם, נגלה שתיאור זה - שבשבת אדם אינו יוצא למרחבי העשייה - אינו מדויק. בני ישראל במדבר אינם יוצאים מן המחנה בימות החול כדי לפעול, אלא כדי לקבל מן. יש כאן פן נוסף, או אולי משמעות אחרת: נאמר לבני ישראל כי לא זו בלבד שהם אינם יוצאים אל החול כדי לפעול בו, אלא הם גם לא מקבלים ממנו אוכל לשבת. כדי לְחַיּוֹת את נפשם הם לוקטים בשישי לחם משנה.

אפשר היה להבין, שלחם המשנה הוא בבחינת הקדמת תרופה למכה, בדומה למה שמצוי בשמיטה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת... וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית" (ויקרא כה, כ-כא). בשבת בני ישראל אינם מקבלים מאומה מהעולם הארצי; מקבלים הם רק מזון רוחני. לפי זה לחם משנה הוא כעין "וצויתי את ברכתי". מדרשת חז"ל נראה אחרת:

חז"ל דורשים את הפסוק: "ויברך א-לקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג) ומלמדים שהברכה של השבת היא ירידת לחם משנה, והקדושה היא שבשבת לא ירד מן (בראשית רבה פרשה יא). נראה לאנשים כי קיומם בשבת נובע מלקיטת המן בימי המעשה, אולם הסתכלות זו הפוכה מן האמת: ברכתו של יום השישי נובעת מקדושתה של השבת. השבת מופלגת מן העולם הזה, אבל עניינה הוא התרוממות לגבהים שמהם ניתן שפע ברכה לעולם הזה. השפע ניתן לעולם לא מתוך הוויה פנימית של עולם הטבע, אלא מלמעלה - מן השבת. נקודה זו בדיוק מתבטאת בפרשת המן: בני ישראל אוכלים "לחם מן השמים" (שמות טז, ד), ובתוך כך מופיע עניין השבת שכלולה בו ברכת יום השישי. נראה שכך יש להבין גם את הברכה בשנה השישית.

"מלאכה גרועה"

כיוצא בזה ניתן לומר על מלאכת הוצאה, המוגדרת בחלק מהראשונים כ"מלאכה גרועה".[3] מה מקורו של האיסור? "'אל יצא' - אל יוציא"[4] (עירובין יז, ע"ב) או "אל יצא" עם כלי האיסוף למן (תוס' שם ד"ה לאו). ייתכן שהמקור לאיסור הוא אחר, והוא נלמד מהפסוקים במלאכת המשכן,[5] ובכן לא ברור שיש כאן מלאכה. מהירושלמי ומחלק מהראשונים נראה, שכן מדובר במלאכה, ואם כן הוצאה שונה מתחומין, אף כי לא ברור מה טיבה. על כל פנים, עצם ההתלבטות מראה שמלאכה זו היא מלאכה שונה. הגמרא בביצה (יב, ע"א) מעלה שתי אפשרויות לגבי איסור הוצאה ביום טוב: אפשרות אחת המועלית שם היא להבין שהוצאה אינה מלאכה ולכן לא נאסרה ביום טוב. אפשרות שנייה - ונראה שזו גם מסקנת הגמרא שם - היא שהוצאה היא מלאכה, ואף על פי כן "מתוך שהותרה לצורך (אוכל נפש) הותרה גם שלא לצורך", ואז מלאכת הוצאה אינה שונה לכאורה ממלאכות אחרות שהותרו בדרך זאת. כך גם עולה  מהמשנה (שבת עג, ע"א) - הוצאה מנויה בל"ט מלאכות וחייבים עליה סקילה. אף על פי כן מלאכת הוצאה נחשבת כמלאכה גרועה, מפני שאין בה חידוש ויצירה. לאור דברינו הקודמים נראה שהוצאה היא כעין שורש למלאכות. היא עצמה אינה יורדת לפרטי העשייה אבל היא כעין תחילה להם. עניינו של איסור הוצאה הוא לא להוציא בשבת החוצה אל עולם העשייה. מקומו של האדם בשבת הוא המקום ברוך הוא. בהתבצרותו ברשות היחיד הוא דבוק ביחידו של עולם ומנותק מכל תחומי החיים, ולו גם הבסיסיים ביותר.

מה עניין אוכל נפש להוצאה

בדברי הרמב"ם בהלכות יו"ט אפשר למצוא ביטוי מיוחד למעמדה של מלאכת הוצאה:

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך אכילה... ושאר מלאכות... וכל שאין בהן צורך אכילה, אסור.

(הלכות שביתת יו"ט א, ד)

ישנן מלאכות נוספות שהותרו לצורך אכילה ביום טוב, כגון בישול, אבל רק הוצאה והבערה הותרו גם שלא לצורך, ואילו בישול הותר רק לצורך אכילה. שתי מלאכות אלה הן היחידות שנזכרו בפירוש בתורה, ושתיהן אינן קשורות מהותית ל'אוכל נפש'. נמצאנו למדים, כי אף שהוצאה היא מלאכה, יש בה היתר חריג של "מתוך שהותרה". קיומו של דין זה במלאכת הוצאה מפתיע מאוד, כי לא מובן מדוע היא קשורה לאוכל נפש.

ייתכן שדין זה מבטא כי יש במלאכת הוצאה משהו בסיסי מאוד הקשור בחופש שיש במעבר בין הרשויות, חופש שהינו חיוני לתפקוד השוטף. החופש הזה הוא כה בסיסי עד כי חכמים לא גזרו שלא לצאת ביום טוב, אף על פי שאפשר לעשות זאת מערב יום טוב, וכדברי הרמב"ם "ולא יהיה כמי שידיו אסורות" (שם הלכה ו). איסור הוצאה יכול להשבית את שמחת יום טוב. לעומת יום טוב - שבת מופלגת מכל עניין של שמחה, ואסורה בה הוצאה.[6]

עולם מאוחד

הסברנו קודם שמלאכת הוצאה מבטאת את קישורו של האדם בשבת לקב"ה. להבנה זו של מלאכת הוצאה יש כמה משמעויות הבאות לידי ביטוי בהלכה: עולמו של הקב"ה מאוחד ומאוגד, ואילו עולם הטבע הוא עולם הריבוי והעשייה. הגמרא מדברת על רשות היחיד מקוּרה - ואומרת ש"ביתא כמאן דמליא דמיא" (שבת ה, ע"א), כלומר, רשות היחיד מקוּרה נחשבת כמלאה בחפצים עד לגגה, ועל כן חפץ שנזרק דרך רשות היחיד נחשב כאילו היה מונח בתוכה. ברשות היחיד אין משמעות למיקומו של החפץ והחלל כולו הוא יחידה אחת. לעומתה רשות הרבים מורכבת מיחידות מפוצלות, ודין זה אינו קיים בה.

קיים שוני גם בהגדרת הרשויות. הדבר המגדיר רשות כלשהי כרשות היחיד הוא מבנה הרשות - הגודל והמחיצות - ללא קשר לתפקוד הרשות ולנעשה בה. ברשות הרבים יש משמעות לתשמיש הרבים ולשאלה האם הרבים יכולים לפעול שם. רשות הרבים חייבת להיות מקום ש"ניחא תשמישתיה"[7] (שבת ז, ע"א), כעין עולם של עשייה.

העברת ארבע אמות

נתייחס לדין נוסף. אחד מדיני הוצאה הוא איסור העברת ארבע אמות ברשות הרבים. מקור האיסור - "גמרא גמירי לה" (שבת צו, ע"ב). בעל המאור (לו, ע"ב ברי"ף ד"ה אלא) מסביר שהבעייתיות שיש בהעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים דווקא ולא ברשות היחיד, נובעת מכך שהעברה של ארבע אמות ברשות הרבים היא כמו העברה מרשות היחיד לרשות הרבים. ארבע אמות הן מקומו של אדם, והן קונות לו, ויש כאן יסוד של הוצאה. אנו רואים אפוא, שרשות הרבים היא מקום הניתן לפיצול למקומו של אדם ולרשות הרבים, לעומת רשות היחיד שהיא רשות שאינה מתפצלת. הגדרת רשות היחיד היא אחדותה וחוסר היכולת לפצלה. לעומתה רשות הרבים היא עולם מפוצל ומפורד - העולם הזה - והיא יכולה לכלול, כביכול, רשויות יחיד רבות.

ר' חיים מסביר אחרת את איסור העברת ארבע אמות ברשות הרבים (חידושי הגר"ח על הש"ס, סימן קיא). לפי הסברו עצם ההעברה היא האיסור, ואין כאן מעין הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. לדעתו תיתכן אפילו דעה, שהאדם יתחייב גם אם העקירה וההנחה תהיינה שתיהן ברשות היחיד - הבעייה היא התזוזה ברשות הרבים. נפקא מינה בין סברת בעל המאור לסברה שמובאת על ידי ר' חיים קשורה לדין "קים ליה בדרבה מיניה".[8] לפי ר' חיים מהות איסור העברה היא הדרך, והעקירה וההנחה הם צדדיים לאיסור. לפיכך אדם שיעביר ארבע אמות ברשות הרבים ובדרך יתחייב חיוב ממוני - ייפטר מהחיוב הממוני, שהרי הוא חייב מיתה, ואילו אדם שיוציא מרשות לרשות ייפטר מהחיוב הממוני רק אם חיוב זה חל עליו ברגע העקירה או ההנחה. לפי בעל המאור לא יהיה הבדל בין הוצאה מרשות לרשות לבין העברת ארבע אמות ברשות הרבים - בשתיהן האדם ייפטר מהחיוב הממוני רק אם חיוב זה חל עליו ברגע העקירה או ברגע ההנחה.

המשמעות של דברי ר' חיים היא שההליכה בתוך רשות הרבים מבטאת פעילות בעולם החול, אחרי עזיבת עולם הקודש. היא מבטאת פירוט של פעילויות וריבוי עשייה. זאת בניגוד להליכה ברשות היחיד, שהיא במקום מאוחד ואין בה שניות. עולם הריבוי הוא עולם של תזוזה, שאינה קיימת ברשות היחיד.

האיסור לטשטש

כיצד נבין את מלאכת הכנסה? על פי דברינו היא לא הייתה צריכה להיות חלק ממלאכת הוצאה, שהרי עיקרה של המלאכה הוא היציאה מן הקודש לחול ולא ההכנסה, ואכן יש שסברו שהיא תולדה. אפשר גם לומר אחרת ולהסביר שבשבת 'אין מה לחפש' ברשות הרבים ואף אין מה לקבל משם (כפי שראינו בעניין המן) - בשבת אין כל יחס בין הרשויות.

אפשרות אחרת היא לומר שחידושו של ר' חיים בהסבר האיסור להעביר ד' אמות ברשות הרבים נכון גם באיסורי הוצאה וההכנסה - העיקר הוא ההעברה (ר' חיים טען שבכך איסור זה שונה מהוצאה!). הבעיה העיקרית היא לא היציאה מן הקודש לחול אלא הטשטוש בין הרשויות, וטשטוש זה קיים בהכנסה כמו בהוצאה.

מלאכה שאינה צריכה לגופה?

הראשונים דנים בשאלה אילו פעולות במלאכת הוצאה מביאות לידי חיוב חטאת - העקירה, המעבר, ההנחה או התהליך כולו?

נראה שתכלית הפעולה היא העיקר, ולכן הנקודה המחייבת תהיה ההנחה. אפשר גם להבין כיוון שלפיו פעולת ההעברה היא העיקר, אבל הדעה הסוברת שהעקירה היא עיקר המלאכה נראית מחודשת ביותר. בתוס' (פ, ע"א ד"ה בהעלם) מופיעה מחלוקת האם כדי להתחייב על הוצאת שני חצאי שיעור, צריך ששניהם ייעקרו מאותו מקום או שצריך ששניהם יונחו באותו מקום. נראה ששתי הדעות שם נחלקו בדיוק בנקודה זו: האם העקירה היא עיקר האיסור או ההנחה?

יש לשים לב שבכל מלאכת הוצאה יש משהו מפתיע. המשנה (צג, ע"ב) אומרת שהוצאת המת מן הבית היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולפי ר' שמעון לא חייבים עליה, שהרי האדם אינו זקוק להוצאת המת מחוץ לבית, אלא לתוצאה הנובעת מכך ממילא - שהבית לא יסריח. לכאורה כל המושג של הוצאה מתאר פעילות שיש בה מעין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי מטרת האדם אינה להסתובב כשהחפץ בידו אלא רק להכין את החפץ לשימושו הבא, ואף על פי כן לא מצינו מישהו הטוען שאין חיוב על הוצאה.

 

נראה לומר שעיקרו של איסור הוצאה הוא עצם הקישור לרשות הרבים, ולכן הוצאה היא מלאכה הצריכה לגופה. גם הוצאה שלמה אינה מלאכה כשלעצמה אלא הקדמה למלאכות, והקדמה זו היא בעצמה האיסור. ההשתייכות לחול מתחילה בעצם הפנייה אליו, וההוצאה היא שורש המלאכות כולן.

על פי זה תובן הדעה הרואה בעקירה את עיקר האיסור. העקירה היא שורש היציאה, היא ההתנתקות מן הקודש, שיוך של רשות הרבים אל רשות היחיד, ולכן יש מקום לראות בה את עיקר האיסור.

 

השבת היא ביטוי ליכולתנו להשתייך לברית עם הקב"ה, והיא היום שבו האדם נדרש לקשר את העשייה של כל ימי החול לשורשה, ולהבין שהיא בעצם שייכת לעולם שהוא מעבר לעולם הזה. עניין זה מתבטא דווקא בדברים המופשטים והעדינים - דיבור, הרהור והוצאה שהם מעשים שאינם מלאכה במובן הרגיל של המילה. יום אחד בשבוע צריך אדם מישראל להבין שימי החול יונקים את ברכתם מקדושת השבת, ושהוא עצמו שייך לעולם הגבוה הזה; מעין עולם הבא בתוך עולם הזה.

*     אלול התש"ס.

[1]     כאן מקבלת השבת את המשמעות של התשובה: עניינה של התשובה - גם הוא קישור עולם המעשה והחזרתו אל נקודת הראשית.

[2]     עיין בדברי ר' צדוק בתחילת "פרי צדיק" לבראשית, קונטרס "קדושת השבת" מאמר א.

[3]     לדוגמה: תוס' ב, ע"א ד"ה יציאות.

[4]     עיין ב"כתב ובקבלה" על אתר.

[5]     כך נראה בגמרא בתחילת פרק הזורק.

[6]     צריך כמובן להבין את השוני בין תחומין להוצאה. איסור תחומין הוא איסור לצאת ממחנה ישראל, והוצאה אסורה מרשות היחיד החוצה, אבל יש בהוצאה אותו העניין שבתחומין. דווקא משום שמלאכה זאת קשורה לקיום הבסיסי ביותר היא נאסרה בשבת.

[7]     לכן חורי רשות הרבים אינם מוגדרים כרשות הרבים, בניגוד לחורי רשות היחיד המוגדרים כרשות היחיד.

[8]     דין זה אומר שאדם שמתחייב בו זמנית בשני חיובים - יחויב בפועל רק בחמור שבהם.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2782

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer