iconקישור לגירסת הדפסה

ירושלים ­- מקום טהור לפני ה'*

שלושה מחנות בארץ ישראל

כאשר עם ישראל היה במדבר, היה מחנה ישראל כולו מחולק לשלושה מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל.

בתוספתא בכלים נאמר:

וכשם שהיו במדבר שלש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל כך היו בירושלים: מפתח ירושלים ועד פתח הר הבית מחנה ישראל. מפתח הר הבית ועד שער ניקנור מחנה לויה. משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה. והן הן קלעים שבמדבר...

(תוספתא כלים בבא-קמא א, יב)

כלומר כנגד שלושת המחנות שהיו במדבר ישנם שלושה מחנות בארץ ישראל, אך בהבדל אחד: מחנה ישראל במדבר הינו כל מושב בני ישראל, ואילו מחנה ישראל בארץ ישראל אינו כולל את כל ארץ ישראל, אלא רק את ירושלים.

המשנה בכלים (א, ו) מדברת על עשר קדושות בארץ ישראל, ואחת הקדושות היא קדושת ירושלים. בשיעור זה ננסה להבין את מעמדה של ירושלים בהקשר זה.

מקום טהור

ישנן שתי הלכות דאורייתא שבעזרתן ניתן להגדיר את מהותו של מחנה זה.

ההלכה הראשונה היא היתר אכילת קודשים קלים בכל ירושלים.

כותב הרמב"ם:

וכולן נאכלים בכל העיר שנאמר 'את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור', לא נאמר בהן במקום קדוש שהיא העזרה אלא טהור שהוא כל מחנה ישראל שכנגדו לדורות ירושלים.

(הלכות מעשה הקרבנות י, ה)

כלומר, קודשים קלים נאכלים בכל מחנה ישראל, ולדידן בכל ירושלים, משום שהם צריכים להיאכל במקום טהור, ולאו דווקא במקום קדוש. בפסוקים הדברים ברורים מאוד.

בפרשת שמיני נאמר:

וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים הִוא. ואכלתם אתה במקום קדוש כי חקך וחק בניך הִוא מאשי ה' כי כן צֻויתי. ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור...

(ויקרא י, יב-יד)

ישנו הבדל ברור בין הדברים הנאכלים במקום קדוש לדברים הנאכלים במקום טהור: קודשי קודשים - במקום קדוש, ואילו קודשים קלים - במקום טהור. אם כן, יש לנו הגדרה ברורה למחנה ישראל - מקום טהור, בניגוד למחנה שכינה ואף בניגוד למחנה לויה.

'טהור - מכלל שהוא טמא'

בגמרא בזבחים מופיע לימוד מפורט יותר של הלכה זו. במשנה נאמר: "התודה ואיל נזיר קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה... ונאכלין בכל העיר...".

הגמרא מביאה ברייתא המסבירה מניין לומדים זאת:

ת"ר: 'ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור' - אמר רבי נחמיה: וכי ראשונים בטומאה אכלום? אלא טהור - מכלל שהוא טמא, טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב, ואיזה זה? זה מחנה ישראל.

(זבחים נה, ע"א)

הלימוד אינו כה פשוט כפי שהיה נראה מהפסוקים, אלא זו דרשה אחרת: "טהור - מכלל שהוא טמא". הלימוד אינו רק מכך שנאמר "טהור" וזו דרגה אחרת, נמוכה יותר מאשר "קדוש", אלא מכך שהמילה "טהור" מבטאת משהו פחות מוחלט מהמילה "קדוש",[1] כלומר מדובר במקום שהוא "טהור מטומאת מצורע" אך "טמא מטומאת זב".

בספר במדבר באים דיני שילוח טמאים מחוץ למחנות, ויש בהם שלוש דרגות: ממחנה שכינה משלחים טמאי מתים, ממחנה לויה משלחים זבים וכדו', וממחנה ישראל משלחים מצורעים. היה אפשר לומר שהמושג "טהור" חופף למושג "קדוש" ו"מקום טהור" הוא מקום שמשלחים ממנו את כל הטמאים - מחנה שכינה. לפי זה מקום טהור אינו עומד בניגוד למקום קדוש. ר' נחמיה לומד כי מקום טהור הוא מקום שתיתכן בו טומאה והוא טהור.[2]

 

 

שואלת הגמרא: אולי הכוונה למחנה לויה, הרי גם הוא דרגת ביניים:

ואימא: טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת, ואיזה זה? זה מחנה לויה! אמר אביי, אמר קרא: 'ואכלתם אותה במקום קדוש', אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש, אפקה למחנה לויה, הדר כתיב: 'במקום טהור', אפקה למחנה ישראל.

(שם)

כלומר, לגבי קודשי קודשים נאמר שהם נאכלים במקום קדוש, וכבר מכאן אפשר ללמוד שקודשים קלים לא נאכלים במקום קדוש, אלא במחנה לויה. אם כן ההדגשה הנוספת - "במקום טהור" - באה ללמד כי קודשים קלים נאכלים במחנה ישראל. כלומר, נאמר בכל זאת "טהור" כדי ללמד כי זהו מקום מרוחק יותר מן המקום הקדוש -  הווי אומר זה מחנה ישראל.

אם כן, כפי שאמר הרמב"ם, מחנה ישראל הוא מקום טהור ולא קדוש. מהגמרא עולה דבר נוסף: היינו יכולים לחשוב כי טהור וקדוש אלו מושגים חופפים, ושניהם מוחלטים, אך למדנו שמקום המוגדר כטהור הוא דווקא מקום שיש בו גם ממדים של טומאה, וזהו מחנה ישראל. יכול להיות שברמה העקרונית ניתן לומר זאת גם לגבי מחנה לויה, ויש לדון בהבדל בין שילוח זבים לבין שילוח מצורעים, ויידון להלן.

לפני ה'

הלכה שניה שנאמרה לגבי ירושלים, לכאורה הלכה מקבילה היא שמעשר שני צריך להיאכל בירושלים.

אומר הרמב"ם:

מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלם שנאמר 'ואכלת לפני ה' א-לקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם'.[3]

(הלכות מעשר שני ב, א)

כלומר דין אכילת מעשר שני בירושלים נלמד מהיסוד של אכילה לפני ה'.

על הפסוק שהובא ברמב"ם נאמר בספרי:

שמעון בן זומא אומר: יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים כך נתנה תורה מחיצה בין בכור למעשר שני.

כלומר, אולי בכור ייאכל בירושלים, ואילו מעשר שני יהיה בדרגה נמוכה יותר, וייאכל גם מחוץ לירושלים?

ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום מה בכור אין נאכל אלא לפנים מן החומה אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא לפנים מן החומה...

(ספרי דברים קו, ד"ה ואכלת)

מחד-גיסא יש כאן דרשה המלמדת שמעשר שני נאכל לפנים מן החומה, אך מאידך- גיסא אנו שומעים כי המושג "לפני ה'" לבדו לא הצליח להגדיר שמקום זה הוא דווקא בירושלים, אלא להפך - הייתה הוה אמינא שבכור נאכל רק לפנים מחומת ירושלים, ומעשר שני נאכל גם מעבר לחומה - בתחום כלשהו שנגדירו כ"לפני ה'". ברור שהכוונה איננה שמעשר שני נאכל בכל ישראל, שהרי "לפני ה'" נאמר כתחום שהוא מצומצם יותר מכל ארץ ישראל. לא ברור מהספרי מה בדיוק ההגדרה של תחום זה.

השלמה לדבר מופיעה בברייתא בתמורה:

בן עזאי אומר: יכול מעלה אדם מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה... ת"ל: 'ואכלת לפני ה' א-לקיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך', מקיש מעשר לבכור, מה בכור - אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר - אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.

(תמורה כא, ע"ב)

כלומר, ישנה הוה אמינא שישנו מעגל נוסף, ו"לפני ה'" יהיה כל מקום שרואים ממנו את ירושלים ("בכל הרואה"). מדין בכור לומדים ש"לפני ה'" הוא דווקא בתוך חומת ירושלים. יש כאן לימוד שמעשר שני נאכל בתוך ירושלים, ושבירושלים ישנו קיום של "לפני ה'". ואולם לא ברור אם "לפני ה'" הוא תחום רחב יותר, וירושלים היא רק חלק מתחום זה, או שההיקש לבכור מלמדנו שדווקא בירושלים ישנו קיום של "לפני ה'" לא מחוצה לה. אם האפשרות האחרונה היא הנכונה, הרי ישנו אפיון נוסף לירושלים - "לפני ה'". יש ממפרשי הספרי שטענו ששמעון בן זומא באמת התלבט האם "לפני ה'" הוא דווקא בירושלים או שמדובר בתחום רחב יותר.

בספרי מופיעות דרשות נוספות המקישות בין בכור למעשר שני לעניין הלכות אחרות, ולגביהן יש להבין - אם מדין בכור לומדים דברים אחרים, מניין לומדים שמעשר שני נאכל בתוך ירושלים? מסביר ר' דוד פארדו (בפירוש ספרי דבי רב) שלפי דרשות אלו "לפני ה'" פירושו בתוך ירושלים. לא הייתה להם שום הוה אמינא אחרת. הרמב"ם שלא הביא את כל הדרשה אלא כתב רק את הפסוקים עשה זאת משום שהבין כשאר התנאים, ש"לפני ה'" זה ודאי בירושלים, או משום שלאחר לימודו של בן זומא מבכור ברור לכל כי "לפני ה'" פירושו בתוך ירושלים.

דין אכילת בכור בירושלים נובע מכך שירושלים היא מקום טהור או מכך שירושלים מוגדרת כ"לפני ה'", וייתכן כי להלכות מסויימות תהיה נפקא מינה בין שתי האפשרויות. לדוגמה, הקהילות יעקב (פסחים סימן סא) דן בקדושת גגין בירושלים: ישנה הלכה כי לשכות הפתוחות מן החול אל הקודש, קדושתן היא כקדושת המקום שאליו הן פתוחות. בגמרא רואים כי דין זה קשור להלכות קודשים, אך אינו קשור לדיני שילוח טמאים. אם המקור לדין אכילת בכור הוא "לפני ה'" יהיה אפשר לאכול בכור גם בלשכה הפתוחה אל הקודש; אם המקור הוא "מקום טהור" - בבכור לא יהיה מקום לדין זה.

לסיכום: ראינו עד עתה שתי הגדרות לירושלים: מקום טהור ו"לפני ה'".

באשר להגדרות אלו נעיר:

א. ייתכן כי דיני אכילת בכור וקודשים קלים יסודם בכך שירושלים היא מקום טהור, ואילו דין אכילת מעשר שני יסודו בכך שירושלים מוגדרת כ"לפני ה'".

ב. ייתכן שבסופו של דבר ההיקשים מלמדים כי צריך ששני היסודות יתקיימו, אך מכל מקום ברור כי ישנם שני יסודות.[4]

דין "בכל הרואה"

בגמרא בתמורה ראינו הוה אמינא כי "לפני ה'" הוא תחום המתפשט מעבר לחומת ירושלים, ובולט שם כי המעגל של "בכל הרואה" הוא תחום שהוא מעבר לחומת ירושלים. המקור לדין "בכל הרואה", הן המשניות בסוף מסכת זבחים (קיב, ע"ב), המתארות את השלבים השונים - משכן, מקדש והתרת במות:

עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות.

ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל.

באו לגלגל הותרו הבמות... וקדשים קלים בכל מקום.

באו לשילה נאסרו הבמות... וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה.

בשילה נאכלו קודשים קלים ומעשר שני "בכל הרואה". לכאורה זהו שלב מקביל לשלב המשכן, ואף על פי כן קודשים קלים נאכלים "בכל הרואה" ולא רק לפנים מן הקלעים. מחד-גיסא אין זה בכל ישראל, אך מאידך-גיסא אין חומה בשילה ואם כן טווח העיר הוא "בכל הרואה". כלומר בהבנה ראשונית "בכל הרואה" הוא תחליף לקביעת גבול מחנה ישראל.

באו לנוב וגבעון הותרו הבמות... קדשים קלים בכל ערי ישראל.

שלב זה דומה מעט למה שהיה בגלגל, אך ישנו הבדל: בגלגל - קודשים קלים נאכלים בכל מקום, ואילו בנב ובגבעון - בכל ערי ישראל.[5]

באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא היתה נחלה... קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה...

אפשר לדבר על חלוקה לשני שלבים עיקריים: שלב שנאסרו בו הבמות - משכן, שילה וירושלים, ושלב שהותרו בו הבמות - גלגל, נב וגבעון. בשלבים שהותרו בהם הבמות, תחום אכילת קודשים קלים היה רחב ביותר. לעומת זאת, כאשר נאסרו הבמות, ישנו תחום מוגדר לאכילת קודשים קלים, ובמקביל - לאכילת מעשר שני. עם זאת ישנו הבדל בין התקופות בהגדרה של תחום מחנה ישראל: במדבר - התחום הוא כל מחנה ישראל; בשילה - "בכל הרואה"; בירושלים - בתוך החומה.

"בכל הרואה" ו"לפני ה'"

עניין "בכל הרואה" דורש תוספת ביאור. ראינו כי בשילה אין חומה ואין הגדרה אחרת לתחום מחנה ישראל, ועל כן תחום האכילה הוא "בכל הרואה". אך הדבר אינו פשוט, שהרי היו יכולים להגדיר כגבול את סוף העיר.

הגמרא מביאה מספר דרשות כמקור לדין "בכל הרואה":

מנא הני מילי? א"ר אושעיא, דאמר קרא: 'השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה', בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה.

(זבחים קיח, ע"א)

כלומר במקום שממנו אתה רואה את ירושלים אי אפשר להעלות עולות, אבל אפשר לאכול בו.

בהמשך הגמרא מובאות דרשות השייכות יותר לעולם האגדה:

רבי אבהו אמר, אמר קרא: 'בן פרת יוסף בן פרת עלי עין', עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלא עיניה. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: 'ורצון שוכני סנה', עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל בין השנואין.

ואומר רש"י (ד"ה בין השנואים): "שילה קדשיו נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו".

דין "בכל הרואה" נלמד מדרשה מיוחדת המרחיבה את המעגל אל מעבר לתחום ישיבת העיר. פירוש ההרחבה הוא שאף שיושבים בתחום של שבט אחר, כיוון שרואים - אוכלים. אתה אוכל אף כי אתה נמצא במקום שבאופן עקרוני אינו שייך לתחום העיר. "בכל הרואה" הוא אם כן מעגל שאיננו דווקא המקום עצמו אך הוא קשור אליו. זה מחדד את העובדה ש"בכל הרואה" הוא מדרגה בפני עצמה.

אולי מדרגה זו שנאמרה לגבי שילה יכולה להיאמר גם לגבי ירושלים? ייתכן שזו באמת ההוה אמינא של הגמרא בתמורה שהבאנו לעיל. הגמרא אמרה בהוה אמינא שמעשר שני ייאכל מחוץ לחומה וקיום "לפני ה'" יהיה באמצעות דין "בכל הרואה". פירשו תוס' שם:

וא"ת אמאי סלקא דעתך שיהא נאכל בכל הרואה הא 'לפני ה' א-לקיך' כתיב ביה? וי"ל דומיא דשילה דאוכלים מעשר שני בכל הרואה.

(תוס' תמורה כא, ע"ב ד"ה יכול)

כלומר ישנה דרישה של "לפני ה'". אם כן מה ההוה אמינא שיאכלו מעשר שני "בכל הרואה"? אלא שבשילה ראינו שאוכלים "בכל הרואה" וזהו כנראה קיום של "לפני ה'".

אמנם בגמרא - לפחות בהוה אמינא - היה אפשר לומר שזה לא מדויק, ו"לפני ה'" פירושו דווקא ירושלים, וישנה דרשה נוספת המלמדת שאוכלים "בכל הרואה", אבל זה לא "לפני ה'". תוס' אומרים אחרת: הריבוי המלמד שאוכלים "בכל הרואה" הוא גילוי מילתא ש"בכל הרואה" משמעו "לפני ה'". אמנם במסקנת הדברים ישנם חילוקים בדרגות - פעמים "לפני ה'" הוא תחום רחב יותר ופעמים הוא תחום צר יותר, אבל תוס' אומרים בהסבר ההוה אמינא של הגמרא שאם ישנו בשילה דין שאוכלים "בכל הרואה" - הרי שתחום "בכל הרואה" מוגדר כ"לפני ה'". אבל אם כך לכאורה גם בירושלים היה צריך מעשר שני להיאכל "בכל הרואה"?!

הברייתא בספרי מתייחסת לשאלה זו ועונה שהסיבה לכך שבירושלים מעשר שני אינו נאכל "בכל הרואה" היא שישנו היקש לבכור.

 

אפשר להבין את ההיקש בשני אופנים:

אפשרות אחת היא שהקיום של "לפני ה'" הוא רחב יותר, אלא שישנה דרישה נוספת לגבי מעשר שני, שנלמדת מבכור - אכילה דווקא בירושלים, במעגל מצומצם יותר.

אפשרות שנייה היא ש"לפני ה'" אינו תחום רחב, אלא ישנם שני שלבים: בשילה - מתרחבת הגדרת "לפני ה'", ואילו בירושלים - מצטמצמת הגדרת "לפני ה'". ייתכן שהדבר קשור לעובדה שכאשר יש חומה אין דין "בכל הרואה", ואילו כשאין חומה הקדושה יכולה להתפשט. כך אפשר לראות בתוס' בשבועות: המשנה בשבועות דנה בהקדשת העיר שנעשתה באמצעות הקרבת שתי תודות. הגמרא (טו, ע"ב) דנה בשאלה כיצד מתבצע המעבר בין תחום שהוא חול לתחום שעתה הולך ומתקדש - אם התחום עדיין לא התקדש התודה אינה קודש אלא חול, ואם כך כיצד היא יכולה לקדש את העיר?

אומרים שם תוס':

ואם תאמר אדרבה ראשונה (התודה הראשונה) נמי תאכל, דכל זמן שלא קידשה העיר אף על פי שקדשה העזרה נאכלין קדשים בכל הרואה כדתנן בפרק בתרא דזבחים (קיב ע"ב) בשילה ונוב וגבעון[6] שנאכלין בכל הרואה לפי שאין חומת העיר קדושה?

(תוס' שבועות טו, ע"ב ד"ה דקדשה)

לא ניכנס לפרטי הדברים בתוס'. הדבר החשוב לענייננו העולה מתוס' הוא שדין "בכל הרואה" קשור לכך שאין חומה. גם במקום שיש חומה, אך היא עדיין לא התקדשה, דין "בכל הרואה" מתפשט גם אל מעבר לחומה, אבל לאחר ההקדשה - רק עד החומה.

לסיכום עניין "בכל הרואה": דין זה קיים בשילה במקום שאין חומה. ישנה הוה אמינא שדין זה יהיה קיים גם בירושלים במקום שיש חומה והיא מקודשת, אך למעשה דין זה קיים בירושלים רק כאשר ישנה חומה שלא התקדשה.

דבר זה מעלה שאלה: כיצד ייתכן שלפני שיש חומה טווח קדושת מחנה ישראל גדול יותר - "בכל הרואה", ואילו דווקא כאשר בונים חומה ומקדשים את העיר - טווח קדושת המחנה מצטמצם?! בשאלה זו ניגע בהמשך.

"בכל הרואה" - מחנה ישראל?

עד עתה הנחנו ש"בכל הרואה" הוא הגדרה נוספת של מחנה ישראל. ואולם ייתכן כי המעגל של "בכל הרואה" הוא מעגל נוסף שאינו מחנה ישראל ואין הוא חופף לקדושתו. אפשר לומר כי זהו מקום שיש בו דין אכילת קודשים קלים, אך הוא אינו קדוש בקדושת מחנה ישראל. הפסוק מלמד דין באכילת קודשים ולא דין בקדושת ירושלים. ניתן לתלות שאלה זו במחלוקת אחרונים.

ישנו דין לגבי אכילת קודשים קלים במקום מסוים. לגבי מקום זה ישנה הגדרה של "לפני ה'" וישנה הגדרה של "מקום טהור", ואלו הן שתי הגדרות של ירושלים. ואולם ישנו פסוק נוסף המאפשר אכילה של קודשים קלים בתחום רחב יותר. ניתן להבין שהפסוק מלמד שלפעמים אפשר לאכול קודשים לא רק "לפני ה'" אלא גם "בכל הרואה", ולפי זה "בכל הרואה" אינו מוגדר כ"לפני ה'". אפשרות זו נראית קשה. מסתבר יותר לומר שהפסוק מגלה ש"לפני ה'" הוא באמת מעגל רחב יותר - "בכל הרואה". יש מקום להתלבט אם מעגל זה יוגדר גם כ"מקום טהור".

הנקודה האחרונה עולה לדיון באחרונים בנוגע לשאלה האם צריך לשלח מצורעים מכל התחום המוגדר כ"בכל הרואה". נחלקו בדבר השפת אמת והגרי"ז: השפת אמת[7] אומר שאם אוכלים שם קודשים קלים סימן שזהו מקום טהור - חלק ממחנה ישראל, ועל כורחנו יש לשלח משם מצורעים. הפסוק מלמד על הרחבת המקום המוגדר כמחנה ישראל. לעומתו הגרי"ז[8] סובר כי זהו דין באכילת קודשים קלים, ואין מדובר בהרחבה של מחנה ישראל. מקום טהור מגדיר מקום מסוים בעל דרגת קדושה המיוחדת לו, ואילו "לפני ה'" הוא דווקא מקום הנמצא מחוץ לקודש ופונה אליו.[9]

לפי דברי הגרי"ז "בכל הרואה" הוא מדרגה נוספת, אך זו אינה מדרגה עצמאית, וזהו כל יסודה - לא להיות במקום אלא לפנות אליו, וזה גם ייחודו של מעגל "בכל הרואה".

נחזור לשאלתנו לעיל: למה דווקא לפני הקדשת ירושלים הייתה הקדושה רחבה יותר? לפי דברי הגרי"ז התשובה פשוטה: לפני שיש חומה יש דין של "בכל הרואה", אבל זהו רק קיום של "לפני ה'" ולא של מקום טהור; אין עדיין מקום טהור. במצב זה אין לירושלים מעמד עצמאי וכל קדושתה נובעת מהיותה "לפני ה'", וממילא יתפשט מעגל זה ל"בכל הרואה". הקדשת החומות קובעת לירושלים מעמד עצמאי - מקום טהור - וזהו מעמד שאינו מתפשט ל"בכל הרואה" ואף לא מאפשר את קיומו של המעגל הרחב יותר.

 

 

הקבלה דומה לשני השלבים הללו אפשר למצוא בדין מורא מקדש. ברמב"ם מובאות שתי הלכות. הלכה ראשונה:

לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה שהוא שער ניקנור, מפני שהוא מכוון כנגד קדש הקדשים... ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד... אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו. לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח, שנאמר 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו', מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאף על פי שחרב בקדושתו עומד.

(הלכות בית הבחירה ז, ה-ז)

הלכה שנייה:

בזמן שהיה המקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופים שהוא חוץ לירושלם ולפנים. והוא שיהיה רואה את המקדש, ולא יהיה גדר מפסיק בינו ובין המקדש.

(שם, הלכה ח)

כלומר, יש כאן שני עניינים: יש מורא מקדש שמקיימים גם אם המקדש חרב, ויש מורא מקדש שמקיימים רק אם המקדש קיים. ההבדל ביניהם פשוט: יש מורא מקדש שעיקרו מקום המקדש שקדושתו אינה בטלה, וישנו מעגל נוסף - מורא מקדש מכוח ראיית המקדש, ומעגל זה קיים כמובן רק אם יש מקדש. מעגל זה אינו נובע מכך שהמקום מקודש, אלא זהו מקום חיצוני למקום הקדושה, והדין בו נובע רק מכוח ראיית המקום המקודש.

שתי הגדרות לירושלים

ראינו שיש לירושלים שתי הגדרות: "מקום טהור" ו"לפני ה'". ההגדרה הראשונה קשורה לכך שמדובר במקום בעל אופי מסוים - מקום טהור; הוויית חיים מסוימת. בארץ ישראל ישנם שלושה מחנות: מקום קדוש - מחנה שכינה, מקום טהור ומקום נוסף ללא הגדרה מיוחדת. ייחודו של המקום הטהור הוא שמצד אחד הוא מופרש מטומאה ומצד אחר הוא אינו מקום קדוש.[10] מקום קדוש הוא מקום המובדל מהוויית החיים הטבעיים; מכל חיי החול. ירושלים איננה מובדלת מכל חיי היום-יום. הגדרתה כמקום טהור ולא כמקום קדוש אומרת שקיימים בה מושגי טומאה - טמאי מת וזבים אינם משולחים מחוץ לחומות ירושלים. מכיוון שירושלים אינה מקום קדוש - הטהרה אינה מוחלטת.

ההבדל היסודי בין טומאת צרעת המשולחת אל מחוץ למחנה לבין שאר הטומאות הוא שטומאת צרעת היא פגם שלא אמור להיות בהוויה שאנו חיים בה. לעומת זאת טומאת מת וזבים הן חלק מהווייתנו בעולם הזה. טומאת צרעת היא דבר חריג ולא תקין. בירושלים ישנם חיי חול, ומכיוון שכך יש בה טומאות שהן חלק מהוויית החיים, אך היא מובדלת מטומאות של פגם - טומאות שלא אמורות להיות. זוהי הוויית החיים במקום טהור - לחיות במקום שיש בו חיי חול, אך ללא פגמים שלא אמורים להיות.

ירושלים - הפנייה אל הקודש

ההגדרה השנייה - "לפני ה'" - היא הגדרה בעלת אופי אחר לגמרי. השאלה איננה היכן נמצאים, או על איזו הוויית חיים מדובר. השאלה היא האם האדם עומד "לפני ה'", האם פניו מופנות כלפי הקב"ה? אין מדובר דווקא על מקום מוגדר ולכן ישנה אפשרות של הרחבה ל"בכל הרואה". ההגדרה הראשונה נתנה לירושלים מעמד עצמאי שבינו לבין המקום הקדוש ישנה מחיצה ברורה, ואילו ההגדרה השנייה אינה נותנת לירושלים מעמד כזה והדגש הוא על המקום שפונים אליו. ייחודה של ירושלים אינו בהפרדה שבינה לבין המקדש אלא להפך, בזיקה אל המקדש ובפנייה שיש בה כלפי המקום המקודש. ההסתכלות היא יותר מבחינת המטרה שהאדם מפנה כלפיה את חייו ולא מבחינת המקום והאופן שהוא חי בהם.

האם ייתכן מצב שבו אדם חי בטומאה לפני ה'? אפשר לומר ששאלה זו ניצבת במוקד המחלוקת בין השפת אמת לגרי"ז: לפי השפת אמת מצב כזה לא ייתכן. כל מקום שמוגדר כ"לפני ה'" הוא בהכרח גם "מקום טהור", ומצורעים ישולחו ממנו. לפי הגרי"ז ישנו מקום כזה.

מקום טהור - הכנה אל הקודש

שתי ההגדרות של ירושלים משקפות שני דברים שונים לחלוטין - מחד-גיסא הוויית חיים מסויימת, ומאידך-גיסא פנייה כלפי משהו אחר. עם זאת ישנו קשר מהותי בין שתי ההגדרות. במובן מסוים עניינו של המקום הטהור הוא בהכנה אל המקום הקדוש. הטהרה היא הכנה אל הקדושה; אדם נדרש להיטהר רק כאשר הוא רוצה להיכנס אל הקודש.

אם כן גם הגדרתה של ירושלים כמקום טהור, מקום בעל מעמד עצמאי, היא הגדרה שמהותה היא הפנייה וההכנה אל המקום הקדוש; ערכם של חיי הטהרה הוא בהיותם הכנה לחיי קדושה. גם במעמד הר סיני בני ישראל נדרשים להיטהר כדי להגיע למדרגה של קדושה.

מה מעמדו של המחנה שמחוץ לירושלים? יש דרגה כזאת אבל היא איננה דרגה הכרחית. יש מקום שמצורעים יכולים לשבת בו, אבל אין חובה שיהיו שם מצורעים.

בהלכות בית הבחירה כותב הרמב"ם:

בית דין שרצו להוסיף על ירושלם או להוסיף על העזרות מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד מקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלם עד מקום שירצו.

(הלכות בית הבחירה ו, י)

ועתידה ירושלים להתרחב עד דמשק במהרה בימינו אמן.


*                       שיעור שהועבר בישיבה בערב יום ירושלים התשנ"ט.

[1]     לא לגמרי ברור כיצד ר' נחמיה מגיע למסקנה זו.

[2]     ידוע שמושגי טהרה במהותם קיימים דווקא במקום שיש בו טומאה: בישראל יש טומאה  ובגויים אין טומאה. מעין זה אצלנו - מקום טהור הוא מקום שמושגי טומאה קיימים בו.

[3]     דברים יד, כב-כג.

[4]     בגמרא זבחים נו, ע"ב לגבי בכור, מעשר ופסח שנאכלים בכל העיר, מביא רש"י דווקא פסוק דומה למקור במעשר שני: "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם: ואכלתם שם לפני ה' א-לקיכם..." (דברים יב, ו-ז). מדובר כאן על הבאה לפני ה' ולא על טהרה. על פי זה נראה כי ישנן שתי הלכות הנובעות משני מקורות, אך הן דורשות את שני התנאים האלו יחדיו.
[5]     לגבי השלב בגלגל שבו קודשים קלים נאכלים בכל מקום מסביר רש"י (ד"ה קדשים קלים בכל מקום): "דכיון שבטלו הדגלים והן היו הולכים בכל הארץ לכבשה ולא הייתה חנייתן סביבות המשכן בטלה קדושת מחנה ישראל". רש"י מבין כי עתה אין מחנה ישראל, ולא כפי שאפשר היה לחשוב בהוה אמינא כי כעת כל מקום הוא מחנה ישראל. דבר זה מבסס את דברינו כי ישנו הבדל בין שלב הגלגל לשלב נב וגבעון.

[6]     הערה מעניינת: תוס' אומרים כי גם בנוב ובגבעון יש דין "בכל הרואה". דבר זה לא נאמר בגמרא בזבחים.

[7]     שפת אמת על מסכת זבחים קיז, ע"א ד"ה בגמרא א"ל רבא.

[8]     בסטנסיל עמ' קמז ד"ה שם במשנה, אות ג'.

[9]     עיין בדברינו לעיל לגבי דרשת רבי אבהו מיוסף, ולגבי דין הלשכות שפונות אל הקודש - דבר שהוא בחוץ ופונה אל הקודש.

[10]    יש להעיר שני דברים: א. אמנם במשנה בכלים (א, ו) מדובר על עשר מדרגות קדושה, שאחת מהן היא ירושלים, אבל צריך להבין שבכל דבר יש גם ממד של קדושה, אך ישנו הבדל בין רמות הקדושה. ב. מדברי רבא (זבחים נה, ע"א) נראה שרצה להכניס את כל ירושלים לכלל מקום קדוש. ואכמ"ל.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2728

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer