iconקישור לגירסת הדפסה

מהותה של תפילה*

הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בשאלת מקור החיוב להתפלל, אם מן התורה הוא או מתקנת חכמים. הרמב"ם עמד יחיד בעמדתו מול הרמב"ן וסבר שתפילה מדאורייתא (מצוות עשה ה), עד שאמר עליו הרב סולוביצ'יק כי "גאל את התפילה".[1] האחרונים דנו בראיות השונות מן הסוגיות בגמרא לשיטותיהם של הרמב"ם והרמב"ן.[2] אנו לא נעסוק בכך, אלא במקורות שהרמב"ם עצמו מביא.

ננסה ללמוד מקורות אלה ולהבין מתוכם מה כוללת תפילה מדאורייתא לפי הרמב"ם. נראה את השגותיו של הרמב"ן וננסה להתמקד בטענותיו העקרוניות. כך נצליח אולי לעמוד על משמעותה של התפילה.

המקורות שהרמב"ם מביא

המקור הראשון שמביא הרמב"ם בספר המצוות הוא דרשות הספרי על הפסוק "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם":

'ולעבדו' - זה תלמוד. אתה אומר זה תלמוד, או אינו אלא עבודה? הרי הוא אומר 'ויקח ה' א-לקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'[3] וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר? הא למדת 'לעבדה' זה תלמוד 'ולשמרה' אלו מצות, וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תלמוד קרוי עבודה.

דבר אחר: 'ולעבדו' - זו תפלה. אתה אומר זו תפלה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר: 'בכל לבבכם ובכל נפשכם' וכי יש עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר 'ולעבדו' - זו תפלה. וכן דוד אומר 'תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת-ערב',[4] ואומר: 'וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי-רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וגו'',[5] ואומר: 'וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק. עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל: דָּנִיֵּאל עֲבֵד אֱ-לָקָא חַיָּא,    אֱ-לָקָךְ דִּי אַנְתּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן-אַרְיָוָתָא?'[6] וכי יש פולחן בבבל? הא מה תלמוד לומר 'ולעבדו' - זו תפלה. וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם'[7] - הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהא לבם חולק בשעת עבודה.

(ספרי דברים מא)

בספרי יש שלוש דרשות. בדרשה הראשונה לומדים ש"עבודה" היא תלמוד מ"עבודת" גן עדן, שבוודאי לא הייתה כרוכה במאמץ פיזי.

בדרשה השנייה לומדים מהמשך הפסוק - "בכל לבבכם ובכל נפשכם" - שמדובר על עבודה שבלב, עבודה המיוחדת לתפילה בלבד.

בדרשה השלישית מדובר על אזהרה לכהנים, שעבודת הקרבנות תיעשה בכוונה הראויה. לפי דרשה זאת לא מדובר בפסוק על העבודה עצמה, אלא על הכוונה המלווה אותה וייתכן אפילו שהמצווה היא שלילית, ועוסקת במחשבות האסורות בשעת העבודה.

המקור השני גם הוא בספרי:[8]

'ואותו תעבודו' - עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו.

(ספרי דברים פה)

נראה שפשט הדברים הוא כפירוש הרמב"ן על התורה,[9] שעיקר העבודה היא במקדש - בקרבנות, בשיר ובהשתחוויה, והרחבה של הציווי היא לגבי לימוד התורה, שגם הוא עבודה לפניו. בניגוד לדרשות הקודמות, שבהן דובר על עבודת הלב, בדרשה זו ההתייחסות היא לעבודה סתם. כיצד אם כן הבין הרמב"ם מקורות אלו?

התפילה - ביטוי לכלל העבודה

אומר הרמב"ם בספר המצוות:

והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה, וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר: 'ועבדתם את ה' א-לקיכם', ואמר: 'ואותו תעבֹדו', ואמר: 'ואותו תעבודו', ואמר: 'ולעבדו'. ואף על פי שזה הציווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי, הנה יש בו יחוד, שהוא צוה בתפילה.

(מצוות עשה ה)

הרמב"ם מבין שבכל מקום שכתוב "עבודה" מדובר על תפילה.[10] הוא מסביר שאף שנראה היה שלא למנות את התפילה, משום שנכתבה במסגרת ציווי כללי, אנו מונים אותה בכל זאת מפני שהיא באה לבטא את הציווי הכללי לעובדו בצורה מיוחדת, צורה שניתן למנותה כמצווה.

הבנה זו של הרמב"ם מייחדת מאוד את התפילה - התפילה איננה רק עבודת לב (שעם כל חשיבותה אינה אלא פרט במערכת המצוות). החיוב להתפלל נלמד מן הפסוקים העוסקים במכלול עבודת ה', והתפילה היא ביטוי של כל העבודה, ומכאן מרכזיותה ביחס למצוות אחרות.

סיוע להבנה זו אפשר לראות באופן שבו מנסח הרמב"ם את המצווה בכותרת להלכות תפילה: "לעבוד את ה' בכל יום בתפילה", כלומר יש לקיים מצווה מיוחדת שתביא לידי ביטוי את כלל העבודה.

העמקה של תפיסה זו באה מתוך עיון במורה נבוכים. לקראת סוף הספר (חלק ג, פרק נא) הרמב"ם מדרג את רמות ההתקשרות לקב"ה, וקובע כי ההתייחדות עמו תיתכן רק לאחר השגה שכלית. אדם המנסה לחשוב על הקב"ה לפי דמיונו, ללא ליבון וללא בירור שכלי, עובד את הציור שבדמיונו, ולא את הקב"ה שממנו הוא מרוחק.

הרמב"ם מעגן את דבריו בפסוקים:

וכבר בארה התורה, כי העבודה הזו האחרונה, אשר העירונו עליה בפרק זה לא תהיה אלא לאחר ההשגה. אמר: 'לאהבה את ה' א-לקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם', וכבר בארנו פעמים מספר, כי האהבה כפי ערך ההשגה. ואחר האהבה אותה העבודה אשר כבר העירו ז"ל גם עליה ואמרו: 'זו עבודה שבלב', והיא לדעתי הפעלת המחשבה במושכל הראשון, וההתיחדות לכך כפי היכולת.

לאחר האהבה - ההשגה השכלית - באה כפסגת הפסגות העבודה שבלב המתבססת על כל ההכנה שקדמה לה. גם כאן אין התפילה פרט במערכת המצוות אלא ביטוי כולל לעבודת ה'.

תפילה וקרבנות

ממשיך הרמב"ם בספר המצוות:

ולשון ספרי: 'ולעבדו' זו תפילה. ואמרו גם כן: 'ולעבדו' זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו: מנין לעיקר תפילה בתוך המצות? מהכא: 'את ה' א-לקיך תירא ואותו תעבוד'. ואמרו: 'עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו', כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו, כמו שביאר שלמה עליו השלום.

חידוש גדול יש בדברים האלה. הרמב"ם טוען שהדרשה "עבדהו במקדשו" אינה מדברת על הקרבנות, כפי שמסביר הרמב"ן שהבאנו לעיל, אלא על התפילה המכוונת אל בית המקדש, שעליה דיבר שלמה באומרו: "והתפללו אליך דרך ארצם... העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך" (מלכים א ח, מח).

כדי לברר עניין זה נלמד את ההלכות הראשונות בהלכות תפילה:

א. מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר 'ועבדתם את ה' א-לקיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, ונאמר[11] 'ולעבדו בכל לבבכם' - אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.

ב. ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצווה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

ג. אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו: יש מתפלל פעם אחת ביום ויש מתפללין פעמים הרבה. והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

אין לתפילות מניין, נוסח או זמנים קבועים, ולכן חייבים בהן הכול. מדאורייתא יש לתפילה מעט מאוד גדרים מפורטים, אבל בתוך החיוב הבסיסי כלולה חובה מן התורה להתפלל נוכח המקדש, חובה שהיא לכאורה דבר צדדי לחלוטין. מדוע הרמב"ם מדגיש כל כך פרט זה, שעליו כבר עמד בספר המצוות וביאר שאם אינך יכול להתפלל "בו" - בבית המקדש, עליך להתפלל לפחות "נגדו"?

ייתכן שהרמב"ם רוצה לטעון שכל עבודת הקרבנות הנתפסת כעניין המרכזי בעבודת ה' כפופה לעניין מרכזי יותר, והוא עבודת התפילה. בית המקדש הוא מקום המפגש בינינו לבין הקב"ה, והתפילה היא הפגישה עם הקב"ה. כאשר נבנה בית לשם פגישתנו עם הקב"ה הוא נבנה קודם כל לשם תפילה, ולכן החובה להתפלל במקדש או לפנות כלפיו היא מן התורה. זוהי אולי הסיבה שבגללה תופס המקדש בדברי הרמב"ם מקום כה מרכזי בעבודת התפילה. המקדש הוא המקום שבו בא לידי ביטוי עיקר עניינה של התפילה; הקרבנות הנעשים בבית המקדש הם עניין משני.[12]

עמדה זו מחוזקת במורה נבוכים (חלק ג, פרק לב). הרמב"ם מסביר שם שהקרבנות הם אמצעי להרגלת עם ישראל לעבודת ה' עקב היותם מורגלים בעבודה זרה, שהרי אי אפשר "לעבור מן הקצה אל הקצה". זאת בניגוד לתפילה שהיא מטרה בפני עצמה ולא רק אמצעי. הבדל זה בא לידי ביטוי בכך שהקרבנות מוגבלים למקום מסוים בתנאים מוגבלים, לעומת התפילה האפשרית "בכל מקום ובכל דרך שיזדמן".

מרכזיותה של התפילה לפי הרמב"ם מסבירה גם מדוע יש חובה להתפלל "בכל יום". דווקא משום שיש כאן ביטוי של כלל העבודה, חובת התפילה תדירה ומעניקה לכל יום את משמעותו.[13]

התפילה - רחמים ותחנונים

כשהרמב"ם ניגש בהלכה ב' לתאר מהי התפילה, הוא פותח באמירה כללית: "שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום", ולאחר מכן הוא מפרט את מבנה התפילה - שבח, שאלת צרכים בבקשה ותחינה, שבח והודיה - מבנה שאף הוא מן התורה. אם מבינים שהאמירה הכללית היא כותרת המתארת את עיקר עניינה של התפילה, עולה מדברי הרמב"ם שהוא הבין שעיקרה של התפילה הוא התחינה והבקשה. כדי שתהיה מסגרת נכונה לתפילה יש חיוב מן התורה לומר את התחינה בין שבח והודיה, אבל המוקד הוא הבקשה.

ניתן לתמוך באפשרות זאת מהלכה ג' שם מתאר הרמב"ם את הרחבת התפילה לפי כוחו של המתפלל, וקובע כי אפשר להרבות בתחנונים ובבקשות. הרמב"ם לא מדבר על אפשרות להרבות בשבח שבתפילה. אדם יכול להרחיב את עיקרה של התפילה, אך לא להרבות בשבחו של הקב"ה, מפני שאין לו היכולת לשבחו. השבח נועד ליצור מסגרת שבלעדיה לא ניתן לפנות בבקשות, שהרי אין זה נאה שאדם יתבע מיד את צרכיו.[14]

בסוף הפרק יש חיזוק לדברינו, אך עמו עולה גם תהייה. הרמב"ם מביא את דבריהם של הגאונים שאמרו כי אין להתפלל תפילת נדבה בשבת, ומנמק זאת בכך שאין מקריבים נדבות בשבת. הראב"ד שם מַשִּׂיג על נימוק זה, ולדעתו הסיבה לכך היא אחרת:

דרבי יוחנן לא אמר: 'הלואי שיתפלל אדם כל היום' אלא שמונה עשרה, שהיא תפילת רחמים ובקשה, ושוהה ביניהן כדי שתתחולל דעתו עליו ויתכוין דעתו לבקש רחמים. אבל תפילת שבת ויום טוב, שאינו אלא הודאות - לא אמר ר' יוחנן, ואם יודה ויחזור ויודה ברכה לבטלה היא.

מחד-גיסא יש בדברי הראב"ד הללו חיזוק גדול לכך שעניינה של תפילה הוא רחמים, אך מאידך-גיסא עולה תהייה לגבי מעמדן של תפילות שבת וימים טובים.[15]

בעיה בהבנת דברי הרמב"ן

אם נכון הדבר שעיקרה של תפילה הוא הבקשה, מתעוררת בעיה בהבנת שיטת הרמב"ן. בהשגותיו לספר המצוות הוא כותב שאם קיים חיוב תפילה מן התורה, אין הוא קיים אלא בעת צרה בלבד. על פי הבנתו, חובת התפילה בעת צרה היא חלק מן החובה לזעוק אל ה'; החובה היא "לזעוק ולהריע בחצוצרות".

מדוע מוכן הרמב"ן לקבל באופן עקרוני שיש חובה לזעוק בעת צרה, אך אין הוא מוכן לקבל את הרעיון של תחנונים ורחמים שבכל יום? האם נופלת תחינתו של המשווע "רפאנו" מזו של הזועק בעת צרה?[16] מה ההבדל הגדול, לדעת הרמב"ן, בין תפילת כל יום לבין תפילה בעת צרה?

לפני שנתרץ את שיטת הרמב"ן, נראה כי דווקא הרמב"ם, שלכאורה לא היה צריך לחלק עקרונית בין התפילות, שהרי שתיהן מדאורייתא, חילק בין תפילות יום יום לבין תפילה בעת צרה.

שגרה ועת צרה: תלות ואחריות

אומר הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות:

מצות עשה אחת, והיא לזעוק לפני ה' בכל עת צרה גדולה שלא תבא על הצבור. וביאור מצוה זו בפרקים אלו:

א. מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'. [17] כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ב. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב: 'עונותיכם הטו אלה', [18] וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם:

ג. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: 'והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי',[19] כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו - אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

אם ננסה לחדד את ההבדל בין מה שאדם מבטא בתפילתו שבכל יום לבין מה שהוא מבטא בתפילה בעת צרה, הרי שהתפילה היום-יומית מבטאת את תלותו של האדם בקב"ה ואילו תפילה בעת צרה מבטאת את אחריותו של האדם למצב שנקלע אליו. כשאנו זועקים לפני ה' בתעניות אנחנו מכירים בכך שאנו אשמים בכול. אנחנו מגיבים לצרה וחוזרים בתשובה מתוך הבנה שהכל תלוי בנו. כשאנו מבקשים מהקב"ה לבטל את רוע הגזירה, איננו מצפים שהרגשת התלות בקב"ה היא אשר תשנה את המצב. גישתנו מנוגדת לציפייה זו - אנו מודים בחטאינו, נוטלים על עצמנו את האחריות לקלקול ולתיקונו, ויודעים שהחזרה בתשובה הכרחית לישועה המיוחלת.

תפילה רגילה של תחינה ורחמים מבטאת את ההפך - את המפגש עם הקב"ה ואת התלות בו בכל הוויית חיינו. חשיבות תחושת התלות מתבארת בדברי המהר"ל:

ולפיכך התפלה היא עבודה אל השם יתברך, ולא היראה מן השם יתברך, שאין זה נקרא עבודה, כי אין זה מורה שהאדם נתלה בו יתברך. אבל התפלה מורה שהאדם נתלה בו יתברך, והוא יתברך הכל, ברוך הוא וברוך שמו על הכל. שכל ענין התפלה שהוא מתפלל אל השם יתברך, לפי שהוא צריך אל השם יתברך, נתלה בו יתברך, ואין לו קיום בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו. וכאשר האדם נתלה בו יתברך כאילו הוא נקרב אליו, שכל אשר הוא תולה באחר הוא נקרב נמסר אליו, ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל השם יתברך.

(נתיבות עולם נתיב העבודה, פרק ג)

הבקשה מהקב"ה היא המביעה את התלות בו ולא השבח וההודיה. מדברי המהר"ל אנו לומדים שאין התלות באה כדי להראות לאדם את ריחוקו מהקב"ה, את אפסיותו ואת חוסר הקיום שלו ללא הקב"ה, אלא דווקא את השייכות והקישור - ההרגשה שכל מאורע ומקרה שחווים נובעים מהקשר בין האדם לקונו.

כשהאדם משבח את הקב"ה הוא מביע את גדלות ה', והפער בין הקב"ה לבין בריותיו מתחדד. כשהאדם מבקש הוא מביע את תלותו בקב"ה, תלות שבאה לציין קשר, מפגש, קרבה והתמסרות. תפילה רגילה מבטאת תלות בקב"ה וקישור אליו ותפילה בעת צרה מבטאת הכרה באחריות שלנו וחזרה בתשובה.[20]

גם לאבחנה זו יש סימוכין במורה נבוכים. בחלק השלישי (פרקים כו-מט) עוסק הרמב"ם בטעמי המצוות ומסווג אותן לכמה תחומים. בפרק לו מדובר על המצוות שהן יסודי התורה, כלומר נועדו להקנות לנו השקפות נכונות. שם מביא הרמב"ם את התפילה בעת צרה המבססת את האמונה בהשגחה ובשכר ועונש.

רק שמונה פרקים אחר כך (בפרק מד) מביא הרמב"ם את הקבוצה התשיעית של המצוות, שתכליתן "זכירת ה' תמיד, ואהבתו ויראתו וקבלת המצות באופן כללי, ושנאמין בו יתעלה מה שהכרחי לכל דתי להאמין", ובמסגרתן כולל הרמב"ם את התפילות שבכל יום. שוב רואים שיש שני סוגי תפילות: יש תפילה רגילה שעיקרה תחנונים ובקשות, ויש תפילה שעניינה חזרה בתשובה.

שיטת הרמב"ן - אי אפשר לצוות

בניגוד לרמב"ם שמנה שתי מצוות תפילה נפרדות - אחת בכל יום ואחת בעת צרה- מנה הרמב"ן רק מצווה אחת: להתפלל בעת צרה. מדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות נראה שהסיבה שבגללה הוא מבחין בין שני סוגי התפילות איננה הסיבה שבגללה עשה הרמב"ם הבחנה זו ומנה שתי מצוות נפרדות - אחת שעניינה הבקשה ואחת שעניינה התשובה כמבואר לעיל. אם כך נשאלת השאלה מהו ההבדל לדעת הרמב"ן בין שני סוגי התפילות?

 

 

לאחר הבאת מספר הוכחות מהסוגיות שתפילה מדרבנן כותב הרמב"ן:

אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל אבל הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו.[21]

הרמב"ן טוען שהתפילה היא חסד שגמל עמנו הקב"ה; זכות שניתנת לאדם ולא חובה המוטלת עליו. התפילה אינה מצווה, מפני שמדובר בצורך של האדם, וזה דבר שאי אפשר לצוות עליו. אדם שזקוק למשהו רשאי בחסד הבורא יתברך לבקש מהקב"ה למלא את רצונו, אולם אי אפשר לצוות על האדם להיות זקוק למשהו. התפילה חייבת לבוא כפנייה מלמטה ולא כדבר שמוטל על האדם מלמעלה.[22]

אם נבין כך את שיטת הרמב"ן, הרי שעולה שאלה קשה מהעובדה שחכמים באו ותיקנו תפילה יום-יומית. איך יסביר הרמב"ן תקנה שמחייבת כל אדם להתפלל בכל יום?

הרמב"ן כנראה יצטרך לומר, שחכמים בתקנם את התפילה לא פעלו כשליחיו של הקב"ה לצוות את עם ישראל, אלא כנציגי עם ישראל. ישנן תקנות שבהן חכמים פועלים כנציגיהם של כל עם ישראל ("שלוחי דידן" ולא "שלוחי דרחמנא"), וכך יסביר הרמב"ן את תקנת התפילה: ישנו צורך כללי של עם ישראל בתפילה, ועל כן באו חכמים ויצרו מסגרת המאפשרת את מילויו של צורך זה. תקנת התפילה נועדה לאפשר לעם ישראל להתפלל.

מה ההבדל לפי הרמב"ן בין ציווי כללי להתפלל,  שאינו קיים לדעתו, לבין הציווי להתפלל בעת צרה? מדוע הרמב"ן מוכן לקבל שישנו ציווי להתפלל בעת צרה?

ייתכן שהרמב"ן יסביר שהציווי להתפלל בעת צרה מיועד להפנות את האדם, בהיותו בצרה, לכתובת הנכונה. אם אדם נמצא בצרה ומחפש עזרה, הכתובת שאליה הוא צריך לפנות היא הקב"ה. כאשר ישנו מניע נתון לפנייתו של האדם לעזרה, הציווי הוא לפנות לקב"ה. אבל אם אין מניע כזה, לא יהיה ציווי שידרוש מהאדם להתעורר מעצמו לפנייה כזאת.

 


 

*     שיעור כללי שהועבר בישיבה במסגרת לימוד מסכת ברכות, זמן קיץ התשנ"ט.

[1]     רעיונות על התפילה, נדפסו בסוף הספר "איש ההלכה".

[2]     פרי חדש פט, א; שאגת אריה סימן יד, ועוד. נראה שמרוב הסוגיות עולה כשיטת הרמב"ן, שתפילה היא מדרבנן. אמנם מהתוספתא (ברכות פ"ג) ומהדרשות בספרי נראה יותר כשיטת הרמב"ם.

[3]     בראשית ב, טו.

[4]     תהלים קמא, ב.

[5]     דניאל ו, יא: "וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי-רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱ-לָקֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה" (ודניאל כאשר ידע כי רשום הכתב, בא אל ביתו, וחלונות פתוחים לו בעלייתו מול ירושלים, ושלוש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומשתחווה ומודה לפני א-לקיו, כאשר היה עושה קודם לכן).

[6]     דניאל ו, כא: ובקרבו אל הבור בקול עצוב זעק לדניאל: דניאל, עבד הא-לקים החי! א-לקיך, אשר אתה עובד לו בתמידות, היוכל להצילך מן האריות?

[7]     דברים יא, יג.

[8]     על הפסוק "אחרי ה' א-לקיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקלו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון" (דברים יג, ה).

[9]     דברים ו.

[10]    כמו בספרי (דברים פה), המדבר על עבודה סתם.

[11]    "ונאמר" - כך בנוסחאות המדויקות. בנוסח הדפוסים כתוב "שנאמר", ולפי זה המילים "ובכל לבבכם" מהוות הוכחה שמדובר על תפילה, שהיא עבודה שבלב. אנו ראינו שהבנתו של הרמב"ם אחרת, ומתאימה לנוסח המדויק.

[12]    אין לערב זאת עם השאלה האם מטרת בית המקדש היא השראת שכינה או עבודת הקרבנות. לפי הרמב"ם המטרה היא עבודתנו, אבל עיקרה של עבודתנו היא התפילה ולא הקרבנות.

[13]    כמו שראינו בשיעור "מצוות קריאת שמע".

[14]    כיוצא בדבר אתה מוצא בהלכה ט, שם הרמב"ם אומר שבתפילת נדבה חובה לחדש דבר בברכות האמצעיות, ואסור לשנות מנוסחן של שלוש ברכות ראשונות ואחרונות.

[15]    בספרו "מגן אבות", המגן על מנהגי פרובנס מפני תלמידי הרמב"ן שהשיגו עליהם, דן המאירי בעניין אמירת "אבינו מלכנו" בשבת של עשרת ימי תשובה. מאמר של הרב ליכטנשטיין בנושא נדפס בקובץ "שיח יצחק" על ענייני תפילה, לזכרו של יצחק לביא ז"ל.

[16]    אפשר היה לומר שהרמב"ן מנסה ליישב מקורות סותרים - כאלה שמשמע מהם שתפילה מדאורייתא וכאלה שמשמע מהם שתפילה מדרבנן, אבל הסבר מהותי לבעיה לא יצמח מכיוון כזה.

[17]    במדבר י, ט.

[18]    ירמיה ה, כה.

[19]    ויקרא כו, כז-כח.

[20]    אפשר כמובן לבאר שהעמקת תודעת התלות היא היא שיפור ותיקון האדם, ולקשור כל תיקון למושגי תשובה ואכמ"ל.

[21]    בהמשך דבריו שם נאמר: "ועיקר הכתוב 'ולעבדו בכל לבבכם' מצוות עשה שתהיה כל עבודתנו   לא-ל יתעלה בכל לבבנו כלומר בכונה רצויה שלמה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת". נראה שהרמב"ן דורש כאן את הפסוק ורואה אותו כמקור לכך שמצוות צריכות כוונה.

[22]    דברים דומים אומר הרס"ג, בהקדמתו לסידור, בנוגע לעובדה שניסוח התפילה הוטל על בני האדם ולא הוגדר על ידי הקב"ה.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4236

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer