iconקישור לגירסת הדפסה

מצוות קריאת שמע*

המשנה הפותחת את מסכת ברכות בדיון לגבי זמן קריאת שמע אינה מציינת את המקור למצווה זו. לכאורה אין לתמוה על כך, שהרי המלכת הקב"ה ואמונה בייחוד ה' הם מן היסודות הבסיסיים ביותר בתורה. עיון מעמיק יותר עשוי לגלות פנים חדשות לקריאת שמע.

קריאת שמע - מדאורייתא או מדרבנן?

בגמרא בברכות מובאת מחלוקת אמוראים הנראית מבוססת על השאלה האם קריאת שמע מדאורייתא או מדרבנן:

אמר רב יהודה אמר שמואל: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב, ספק לא אמר - חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן, אמת ויציב דאורייתא. מתיב רב יוסף: 'ובשכבך ובקומך', אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב... ורבי אלעזר אמר: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - חוזר וקורא קריאת שמע...

(ברכות כא, ע"א)

הגמרא מסבירה את דעת שמואל הסובר שאין לקרוא קריאת שמע מספק, בכך שקריאת שמע היא מדרבנן. לדעתו של ר' אלעזר, לעומת זאת, לא הובא הסבר בגמרא.

נראה שצריך היה להסביר רק את דעת שמואל, מאחר שהוא חידש כי קריאת שמע מדרבנן, ואילו את דעתו של ר' אלעזר האומר כי קריאת שמע מן התורה לא היה צריך לברר מאחר שהוא אומר את הדעה המקובלת. כך פירשו את דעת ר' אלעזר רוב הראשונים, שגם פסקו כמותו להלכה - שקריאת שמע מדאורייתא (מכוח סוגיות אחרות). ואולם, יש מן הראשונים שהסבירו שגם לפי ר' אלעזר קריאת שמע נתקנה על ידי חכמים, ובכל זאת יש לחזור ולקוראה מפני הספק בגלל חומרתה - "משום כבוד מלכות שמים".[1] צריך לומר שלדעתם כל הלימודים של הלכות קריאת שמע בש"ס הנדרשים מפסוקים - אסמכתאות הם.

זמנים מוגדרים או עיסוק תמידי?

אביי המסביר את דברי שמואל אומר שהפסוק "ובשכבך ובקומך" עוסק בתלמוד תורה ולא במצוות קריאת שמע, ואכן כמעט כל דרשות חז"ל[2] על הפסוק "ושננתם..." מתייחסות לשינון התורה ולא לקריאת שמע. אבל אין זה החידוש היחיד של אביי. עד עכשיו הבנו שהמילים "ובשכבך ובקומך" מציינות זמנים מוגדרים ומדויקים שבהם יש לקרוא את קריאת שמע, אך עתה אנו מבינים שפשט הכתוב אומר כמעט את ההפך: בדברי תורה יש לעסוק תמיד ובכל מקום - ביום ובלילה, הן כשעמלים והן כשנחים: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". הפסוקים מדברים על עיסוק תמידי ומתמשך בדברי תורה ולא על זמנים מסוימים. נראה שכך הבינו תוס' את דברי אביי (כב, ע"א ד"ה ההוא). תוס' אומרים שכשהגמרא (בדף ב, ע"א) לומדת מ"ובשכבך" את החובה לקרוא קריאת שמע בזמן מוגדר, זו אסמכתא. זאת אומרת שהם הבינו שפשט הפסוקים אינו עוסק בזמן מוגדר אלא בעיסוק מתמיד, אחרת היו יכולים לומר שמדובר בזמן מוגדר, ופרשת "שמע" היא רק דוגמה לאחת מפרשיות התורה שאפשר לקרוא בזמן זה.

 רבנו יונה סובר אחרת (וזו גם דעת הריטב"א על אתר):

דסבירא ליה לשמואל דקריאת שמע דרבנן, ואף על פי שכתוב בתורה 'ובשכבך ובקומך' סבירא ליה לשמואל שלא אמרה תורה דווקא קריאת שמע אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשה דווקא אינו אלא מדרבנן...

(תלמידי רבנו יונה יב, ע"ב ברי"ף)

לדעת רבנו יונה והריטב"א יש בפרשת שמע תיאורי זמן מדויקים, אבל שמואל, לפי שיטתם, אינו מסכים לכך שההלכות שבפרשת "שמע" מתייחסות לקריאת פרשת "שמע" דווקא. כמה פסוקים לפני הפרשה כתוב: "וזאת המצווה החקים והמשפטים, אשר צוה ה' א-לקיכם ללמד אתכם..." (דברים ו, א) ועל זה נאמר "והיו הדברים האלה... על לבבך" (שם ו, ו) ולא רק על פרשת "שמע". לשיטתם, גם לפי שמואל יש בפרשת "שמע" פירוט של הלכות, אך הן אינן עוסקות בקטע מסוים אלא בתורה כולה. זאת אומרת שישנה חובה מוגדרת לקרוא בזמן מסוים פסוקים מהתורה, אבל חובה זו אינה מתייחסת דווקא לפרשת "שמע". רבנן תיקנו לקרוא דווקא פרשייה זו. "ובשכבך" הוא לא אסמכתא; האסמכתא היא קשירתו של פסוק זה לקריאת שמע.

קריאת שמע ותלמוד תורה

"ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל). "תמיד" פירושו בדרך כלל כל הזמן.  ואולם בגמרא במנחות (צט, ע"ב) מסביר ר' יוסי שכדי שלחם הפנים יהיה מונח "תמיד", מספיק "שלא ילין שולחן בלא לחם", כלומר שלא יעבור לילה שלם בלי שיהיה לחם על השולחן כלל. בהמשך הסוגיה נאמר:

א"ר אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש.

(מנחות צט, ע"ב)

ר' אמי מחדש שאפשר לקיים תמידות גם באמצעות אירועים קטנים ומפורטים המבטאים את מה שאמור להקיף את כל יומו של האדם. תמידות יכולה להתקיים גם על ידי עשייה רגעית בזמנים מוגדרים. כך הוא הדבר בלחם הפנים וכך גם במצוות תלמוד תורה.

לפי רבי שמעון בר יוחאי - מדוע ניתן לקיים "לא ימוש" בקריאת שמע?

היה אפשר לומר שרשב"י סובר כמו שמואל לפי שיטת רבנו יונה, שבפרשת "שמע" מדובר על תלמוד תורה, וגם למצוות תלמוד תורה יש זמנים מדויקים. אך אם אמנם זאת הייתה דעתו של רשב"י, הוא היה צריך להביא את הפסוק שממנו שמואל לומד על הזמנים המדויקים של תלמוד תורה - "בשכבך ובקומך" - ולא את הפסוק "לא ימוש".

אפשרות אחרת היא לטעון שרשב"י סובר כר' אמי, שקריאה בזמנים מפורטים ומוגדרים מבטאת תמידות. נוסף על כך הוא סובר שיש חובה מן התורה לקרוא דווקא את "פרשת שמע", אלא שלדעת רשב"י מצוות קריאת שמע באה לבטא את חובת לימוד התורה.

כשם ששמואל לשיטת רבנו יונה סובר שיש מצווה לקרוא פעמיים ביום פרק כלשהו כביטוי לתלמוד תורה, כך סובר רשב"י שיש חובה לקרוא פרשה מרכזית מסויימת שתבטא את אותו העניין, והיא פרשת "שמע". ר' אמי החולק על רשב"י סובר כנראה שעיקרה של קריאת שמע הוא ייחוד ה' וקבלת מלכותו, ולכן אי אפשר לקיים את "לא ימוש ספר התורה" באמצעות קריאת שמע.

הוכחה להבנה זו של שיטת רשב"י אפשר למצוא בירושלמי, שם כתוב שרשב"י ותלמידיו לא הפסיקו את משנתם לקריאת שמע. ומקשים:

ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא...! טעמא דרשב"י: זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון.

(ירושלמי ברכות פרק א, הלכה ב)

מה זאת אומרת "זה שינון וזה שינון"? לא נראה שהתירוץ בא לומר שתלמוד תורה דוחה את קריאת שמע מפני שאלה שתי מצוות שמקיימים אותן על ידי אמירה. האם היה אומר זאת רשב"י גם על מקרא ביכורים לדוגמה? מסתבר שיש כאן עניין מהותי המתאים להבנתנו. קריאת שמע היא ביטוי של תלמוד תורה, ולכן לא ייפגע קיומה אם יהיה שינוי קל, ובמקום לקרוא את "שמע" יקראו עניין אחר בתורה.

לסיכום:

א. ראינו כי ייתכן שעניינה של קריאת שמע הוא תלמוד תורה. לפי הבנה זו ניתן לומר שר' אלעזר, החולק על שמואל ואומר ש"ובשכבך ובקומך" מתייחס לקריאת שמע דווקא, אינו חולק על יסודה של המצווה - להגות בתורה ביום ובלילה. המחלוקת היא אם יש פרשה מוגדרת בתורה שבאמצעותה מקיימים את המצווה או לא.

ב. ראינו שקריאה מוגדרת וקבועה של קריאת שמע יום יום במשך רגע אחד בבוקר ובערב מצליחה לבטא עיסוק תמידי בתורה. ההסבר לכך הוא שהדברים הגדולים באים לפעמים לידי ביטוי על ידי עשיות קטנות ומפורטות. זאת אומרת שייתכן שרבנו יונה והריטב"א מסכימים עם תוס' ש"ובשכבך ובקומך" זו דרישה לתמידות; הם רק טוענים שניתן להגיע לתמידות גם באמצעות מסגרות קבועות.

קריאת שמע ועשרת הדברות

ביטוי נוסף לקשר שבין קריאת שמע לעיסוק בתורה ניתן לראות במספר מקורות הקושרים את קריאת שמע לעשרת הדברות.

כך היו עושים בבית המקדש:

אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו. קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים.

(תמיד פרק ה, משנה א)

בבבלי מסופר:

א"ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.

(ברכות יב, ע"א)

מהי תרעומתם של המינים? מפרש רש"י (ד"ה מפני תרעומת המינין): "שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו מסיני".

הדברים קשים מעט: אם הבעיה היא שהמינים יאמרו כי רק עשרת הדברות ניתנו מן השמים משום שרק אותם קוראים, מדוע כאשר קוראים יחד איתם עוד פרשה בתורה - פרשת "שמע" - עדיין יוכלו לטעון זאת? אפשר לתרץ שרצו לבטל את תרעומת המינים בצורה מוחלטת ולמחות כל זכר לטענתם.

בירושלמי בברכות (פרק א, הלכה ה) כתוב שקריאת שמע נקראת מפני שהיא תמצית של עשרת הדברות וזה מסביר את החשש מפני תרעומת המינים. קריאת שמע היא רק נספח לעשרת הדברות, ואינה יכולה לשמש הוכחה לכך שאין קוראים רק את עשרת הדברות שניתנו בהר סיני.

נעיין מעט בסוגיה הנ"ל בירושלמי. לגבי קריאת פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" שואלת הגמרא: "מפני מה קורין שתי פרשות הללו בכל יום", וצריך להבין את השאלה: כתוב בתורה "ודברת בם". היעלה על הדעת לשאול מדוע קובעים מזוזה שהפרשיות הכתובות בה הן אלה שנאמר בהן "וכתבתם אותם"? אין זאת אלא שלפי הירושלמי הפסוק "ודברת בם" אינו מתייחס רק לפרשת "שמע" אלא לכל מה שנאמר לפניה ובכלל זה לעשרת הדברות. הקשר בין קריאת שמע לעשרת הדברות מתברר בתשובה של רבי לוי שהיא כאמור: "מפני שעשרת הדברות כלולין בהן". הגמרא ממשיכה ומפרטת את המקבילה בקריאת שמע לכל אחד מהדברות והפירוט הוא של כלל מערכת המצוות המיוצגות בעשרת הדברות ולא רק של "אנכי ה'" המדבר על אמונה בייחוד ה'. זאת אומרת שבפרשת שמע באים לידי ביטוי תכנים הקשורים לכלל מערכת המצוות ולתורה כולה. ניתן גם להקביל בין דברי הירושלמי לבין ההסבר של רבנו יונה לדעת שמואל - הפסוקים בפרשת "שמע" לא מתייחסים דווקא לפרשייה זו אלא לכל הכתוב קודם.

הסוגיה בהמשך מצטטת את המשנה במסכת תמיד (שהובאה לעיל), האומרת שלפני עשרת הדברות וקריאת שמע בירכו ברכה אחת. רב מתנא בשם שמואל אומר שמדובר בברכת התורה ומכאן רוצה להסיק ר' אמי בשם ריש לקיש: "זאת אומרת שאין הברכות מעכבות", כלומר אפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע גם בלי לברך לפני אמירתה. והגמרא דוחה: "מן הדא לית את שמע מינה כלום, שעשרת הדברות הן הן גופה של שמע" - עשרת הדברות הן גופה של קריאת שמע, וברכת התורה עליהם היא ברכת קריאת שמע.[3]

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

משמעות התמידות בקריאת שמע עשויה לבאר את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במניין המצוות. בחתימתו לספר המצוות כותב הרמב"ן:

ושני תמידין, וקטרת בקר וערב וקריאת שמע נמנים שתים שתים, שהן מצוות אינן מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו.

נימוקו של הרמב"ן משכנע. מה יענה הרמב"ם שמנה את קריאת שמע של שחרית וקריאת שמע של ערבית כמצווה אחת? ייתכן שההסבר הוא שאכן הרמב"ם מסכים ששני הזמנים מנותקים ונפרדים, ולא זו בלבד אלא הם מנוגדים זה לזה - זה ביום וזה בלילה. אבל כדי לבטא תמידות, או את אחדותו של הקב"ה - "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע" (ישעיהו מה, ז) - צריך לדבר דווקא על זמנים שונים הכלולים במצווה אחת, וכך להראות שאין קריאת שמע שייכת לזמן מסוים. זמנה אינו יום ואינו לילה, וככל שהזמנים יהיו מנוגדים יותר הם יבטאו אחדות גדולה יותר. עם כל זאת, דברי הרמב"ן עדיין נכונים מבחינת ההגדרות ההלכתיות של המצווה שהן עדיין נפרדות זו מזו.

קריאת שמע - אמונה ועול מלכות שמים

עד כאן דיברנו על יסוד של תלמוד תורה הקיים במצוות קריאת שמע. ההבנה הפשוטה של מצוות קריאת שמע היא הבנתה כקבלת עול מלכות שמים. המשנה בברכות אומרת:

אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה...

(ברכות יג, ע"א)

יש לדקדק שר' יהושע בן קרחה לא אמר "כדי שיקרא פרשה שיש בה קבלת עול מלכות שמים" אלא "כדי שיקבל", כלומר יש מצווה לקבל עול מלכות שמים באמצעות קריאת פרשת "שמע".[4]

רבים ממוני המצוות לא מתייחסים לקבלת עול מלכות שמים, ואומרים שהמצווה היא לייחד את שמו של הקב"ה.[5] בין אם מבינים שהמצווה היא קבלת עול מלכות שמים, ובין אם מבינים שהמצווה היא ייחוד שמו של הקב"ה, וייתכן שזה אותו הדבר, המשותף הוא שיש כאן דרישה נוספת מעבר לקריאה הטכנית של הפרשה.

דעת הרמב"ם

רוב מוני המצוות לא מנו כמצוות נפרדות את האמונה במציאות ה' ואת ייחוד שמו מכמה טעמים: משום שלא ניתן לצוות על אמונה, משום שהן העיקר והשורש לכל המצוות או משום שמצוות אלה כלולות בקריאת שמע.

הרמב"ם חילק את הנושאים העולים מפרשת "שמע" לשלוש מצוות:

1. האמנת מציאותו (מצוות עשה א).

2. האמנת ייחודו (מצוות עשה ב).

3. קריאת שמע (מצוות עשה י).

מן הפיצול בין קריאת שמע למצוות האמונה ניתן ללמוד שלדעת הרמב"ם אין עניינה של קריאת שמע קבלת עול מלכות שמים,[6] שאותה מגדיר הרמב"ם כהאמנה בייחודו של הקב"ה. אמנם החובה היא לקרוא פרשה שיש בה ענייני אמונה, אך אפשר לצאת ידי חובה גם בלי להבחין בתכנים חשובים אלה. אחרת לא ברור מדוע יש שתי מצוות שחיובן זהה - ייחוד שמו של הקב"ה. כך גם משמע מלשונו של הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע.

השלכות

למחלוקת בהבנת קריאת שמע כקבלת עול מלכות שמים וייחוד שמו של הקב"ה או כקריאת פרשה שיש בה עיקרי אמונה יש השלכות למעשה:

1. כוונה לצאת ידי חובה: להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה, והכוונה הנדרשת היא לצאת ידי חובה. האם גם בקריאת שמע תידרש כוונה זו? אם מבינים את קריאת שמע כקבלת עול מלכות שמים ייתכן שלא תידרש כוונה זו. מטרת הכוונה היא להפוך מעשה סתמי למעשה של מצווה. ואולם כשאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים ברור שהמעשה אינו מעשה סתמי אלא יש לו תוכן הנעשה לשם ה', ולכן לא תידרש כוונה לצאת ידי חובה.

לעומת זאת קריאת קטע בתורה יכולה להיעשות כמעשה סתמי, ולכן לפי הרמב"ם תידרש כוונה לצאת ידי חובה. נציין שלדעת רוב הפוסקים צריך לכוון בקריאת שמע לצאת ידי חובה! השלכה הפוכה תהיה אם אפשר לכוון שלא לצאת ידי חובת קריאת שמע. אם קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים, אזי כוונה שלא לצאת לא תוכל לגרוע ולבטל את העובדה שהאדם קיבל על עצמו עול מלכות שמים.

2. יציאה ידי חובה בשמיעה מאחֵר: אם המצווה היא קריאה, יש מקום להתלבט אם בקריאת שמע אפשר יהיה לצאת ידי חובה בשמיעה מאחֵ­ר. אך אם המצווה היא המלכת הקב"ה, ברור שזאת מצווה שאדם חייב לעשות באופן אישי, ולא מתוך הסתמכות על פעולתו של אחר.

האמנת ייחודו וקבלת מלכותו

בספר המצוות הרמב"ם אומר כי הדבר שחכמים קראו לו 'עול מלכות שמים' הוא האמנה בייחודו של הקב"ה. לא נעסוק בהוכחות לְזֵהוּת זאת, ובמקום זה נשאל: מה ראה כאן הרמב"ם לשנות מלשונם של חכמים? מסתבר שהרמב"ם רצה להצילנו מן הטעות. לכאורה, האמנת ייחודו וקבלת מלכותו עניינים שונים הם. האמנת ייחודו זו אמונה בכלליותו המוחלטת של הקב"ה בעולם ובבלעדיותו. קבלת עול מלכותו קשורה ליחס בינינו לבינו - אנחנו מקבלים את עולו עלינו מתוך מחויבות אישית של עם מסוים, והוא כביכול 'תלוי' בנו במלכותו, שהרי "אין מלך בלא עם". וכאן בא הרמב"ם לומר שהחובה לקבל עול מלכות שמים היא לא להביע את רצוננו ונכונותנו להשתעבד להקב"ה, כפי שיכולנו לחשוב בטעות, אלא רק להאמין במציאות ה' ("אנכי ה'") ובייחודו ("ה' אחד").

צריך גם להבחין ולא לערב את משמעותה של המצווה "לעבדו" (מצוות עשה ה) - קיום מצוותיו - עם המשמעות הראשונית שהייתה לנו לקבלת 'עול מלכות שמים', כלומר הנכונות לעבוד את הקב"ה (משמעות שהרמב"ם לא קיבל).

מדוע לפי הרמב"ם אין מצווה להסכים לעבוד את הקב"ה? נראה לומר שאפשר לא להאמין בקב"ה ואפשר גם לבחור שלא לציית למצוותיו, אבל אי אפשר לבחור אם להיות עבד של הקב"ה או לא להיות. מאחר שאין אפשרות לבחור שלא להסכים לעבדות אין על כך מצווה בתורה.

אין צורך בציווי מפורש

הרמב"ם שמנה את מצוות האמונה "אנכי ה' " ו"שמע ישראל" עורר קשיים רבים.

קושי אחד עולה מפשטי המקראות. לכאורה אמירת "אנכי ה'" היא קביעת עובדה ולא דרישה המופנית לעם ישראל. גם "שמע ישראל" היא אמירה של משה רבנו המבקש מעם ישראל לשמוע לו, ואין כאן כל דרישה מהעם לבצע פעולה כלשהי.

כדי לפתור את הקושי ננסה לעיין בפסוק "שמע ישראל".

"שמע ישראל" היא פנייה של משה אל העם. אבל מה משמעותו של החלק השני של הפסוק - "ה' א-לקינו"? אם אלה דברי משה, מדוע הוא לא אמר 'ה' א-לקיכם'? פשט הפסוק הוא שמשה משתף את עצמו עם כל עם ישראל. ואולם המדרש בחר לענות אחרת:

 פתח הקב"ה... אמר להם 'שמע ישראל', 'אנכי ה' א-לקיך', נענו כולם ואמרו 'ה'   א-לקינו ה' אחד'.

(דברים רבה פרשה ב, לא)

לפי המדרש יש כאן דו-שיח, ושני החלקים בפסוק "שמע ישראל" הם פנייה ותגובה.

אפשר ללמוד מהמדרש עוד משהו. אף כי "שמע ישראל" ו"אנכי ה'" הם פניות לעם ישראל ולא ציוויים, בכל זאת עם ישראל עונה. הוא מבין שהוא צריך לענות 'כן' על מה ששמע. את העיקרון הזה אפשר ליישם גם כשמבינים את הפסוק "שמע ישראל" כפשוטו ולא כדו-שיח.

כשהקב"ה קובע קביעה יש ציפייה שהאדם יכיר בה. כשאומרים לאדם מהי האמת אין צורך לצוות עליו שיכיר בה. הוא צריך להכיר באמת גם בלי שהתורה תנסח זאת כמצווה מפורשת. משום כך מונה הרמב"ם את "אנכי ה'" ואת "שמע ישראל" כמצוות.

הזדהות עם האמת

הרמב"ן מנסה להביא הוכחה לשיטת הרמב"ם שמנה כמצווה את החובה להאמין במציאות ה':

אמר הכותב: האמונה הזאת בדבור הזה (אנכי ה') לא נפלאת היא ולא רחוקה היא. וכן בדברי רבותינו ז"ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתעלה, והיא אמונת הא-לקות. אמרו במכילתא: 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'אנכי ה' א-לקיך'. משל למלך שנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזירות! אמר להם: לאו! כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, שאם מלכותי אינן מקבלים, גזרותי היאך מקיימין? כך אמר המקום לישראל: 'אנכי ה' א-לקיך', 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' - אני הוא שקיבלתם עליכם מלכותי במצרים? אמרו: הן. - כשם שקיבלתם מלכותי קבלו גזירותי - 'לא יהיה לך'.

(השגות הרמב"ן לספר המצוות מ"ע א)

פשט המדרש הוא שאי אפשר לדרוש מעם ישראל לקיים מצוות אם אינו מכיר במלכותו של הקב"ה; כלומר אי אפשר לצוות על "אנכי ה'". כיצד איפוא מביא זאת הרמב"ן כהוכחה לשיטת הרמב"ם שמנה את "אנכי ה'" כמצווה הראשונה בתורה?!

אפשר היה לומר שהרמב"ן בא ליישב את השאלה בדבר אפשרות מניין מצוות האמונה, אולם נראה שהרמב"ן לא היה מוטרד מהשאלה כיצד אפשר לצוות על אמונה, או מדוע מונים מצווה שהיא שורש לכל המצוות. לרמב"ן הפריעה שאלה אחרת: איך אפשר לצוות על מציאות קיימת? מציאותו וייחודו של הקב"ה יתקיימו בין אם נהיה מודעים להם ובין אם לאו, ואם כן אין כאן שום מעשה מצווה. שום דבר חדש לא נוצר בעקבות הכרת האדם בקב"ה, ולא נוספה אף עובדה. מציאות ה' ומלכותו הם נתוני יסוד הקיימים מאליהם.

הרמב"ן רצה ללמדנו שכשם שבמצוות "קדש לי כל בכור" נקרא האדם לקדש דבר קדוש, כך נקרא האדם להזדהות עם האמת ולא להתכחש לה; להיות ישר. את זה מוכיח הוא מן המכילתא האומרת שהמלך מצפה שיקבלו את מלכותו ורק אחר כך הוא יכול לצוות. רק בעקבות ההזדהות עם האמת יכולה האמת הזאת להופיע ולצאת לפועל.

 

*   שיעור כללי שהועבר בישיבה במסגרת לימוד מסכת ברכות, זמן קיץ התשנ"ט.

[1]     שאילתות (קמג), תוס' ר' יהודה החסיד ותוס' הרא"ש.

[2]    בספרי למשל.

[3]    על פי תשובה זו ניתן להבין את הקשר שבין ברכת אהבה לפני קריאת שמע לברכות התורה.

[4]     כך משמע גם מן הסוגיה בדף יג, ע"ב.

[5]     כמו שאנו אומרים בברכות קריאת שמע: "להודות לך וליחדך באהבה".

[6]     הרמב"ם כנראה יפרש שהמשנה האומרת "כדי שיקבל" מתכוונת לומר, שיהיה זה מגוחך אם הקורא פרשה ראשונה לא ינצל הזדמנות זו כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים, כשם שיהיה זה מגוחך אם לא יניח תפילין כשאומר 'וקשרתם'. אך אין כוונתה לומר שרק כך יוצאים ידי חובה בקריאת שמע.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4385

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer