iconקישור לגירסת הדפסה

מיגו - אומדנא או כוח טענה*

הקדמה

בשיעור זה נעסוק במושג המיגו במבט כללי ולא מתוך עיון מדוקדק בסוגיות. ננסה לבחון שני הסברים שיש לדין מיגו, לאור מקרים שונים הנמצאים בסוגיות שבהן מופיע מושג זה.

באופן כללי מדובר במקרים שבהם אדם טוען לזכותו טענה מסוימת הנראית בעייתית ומסבכת אותו, ולדיינים ידוע שהיה יכול לטעון טענה אחרת ולהימנע מסיבוך זה. במצב כזה אנו אומרים שיש לאדם מיגו והוא זוכה לאותו מעמד שהיה מגיע אליו אילו היה טוען את הטענה האלטרנטיבית.

מיגו כאומדנא

אפשרות אחת להבין דין זה היא ראיית מיגו כאומדנא. האדם הטוען טענה חלשה היה יכול לטעון טענה אחרת שהייתה מעמידה אותו במצב טוב יותר, ואף על פי כן הוא בחר לטעון את הטענה הנוכחית הנראית יותר מסובכת ואינה נותנת לו את אותו מעמד. עובדה זו יוצרת אומדנא שאדם זה דובר אמת.

לולא המיגו היה עומד מולנו אדם עם טענה גרידא, אך עם המיגו עומד מולנו אדם הטוען טענה ובידו ראיה מסוימת לאמיתות טענתו - האומדנא.

על פי הבנה זו המיגו יוצר אומדנא המבררת לנו שהאדם דובר אמת.

הקושי בראיית מיגו כאומדנא בלבד

ניתן למצוא כמה סוגיות, שדין מיגו מופיע בהן באופן שבו לא ברור כיצד יכולה להיווצר אומדנא לטובת "בעל המיגו".

נציג שלוש דוגמאות:

א. הדוגמה הראשונה היא למעשה אוסף של מקרים מסוג מסוים שמקובל לכנות את המיגו שבהם "מיגו דהעזה". מדובר במקרים מהסוג שהוצג לעיל ובהם אדם טוען טענה מסוימת בשעה שיכול היה לטעון טענה אחרת.

אמנם מבחינה משפטית הטענה שאותה בחר לא לטעון הייתה מעמידה אותו במצב טוב יותר, אבל מבחינות אחרות היא הייתה דווקא מקשה עליו.

נעיין בדוגמה מתוך המשנה בכתובות (פרק ב משנה א):

ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה הימנו אינו נאמן.

(כתובות טו, ע"ב)

הנתבע מודה לטענת התובע שהשדה הייתה של אביו, אך טוען שקנה אותה ממנו. המיגו מבוסס על כך שיכול היה לכפור בכל ולומר להד"ם. אלא שניתן לחשוב על סיבות ברורות שבגללן לא ירצה הנתבע לומר להד"ם:

1. תהיה זו העזת פנים מצד הנתבע לומר להד"ם בפני התובע שיודע בוודאות שאמירה זו היא שקר מוחלט.

2. את טענת להד"ם יוכל התובע להכחיש ללא כל קושי, ואילו את הטענה הנוכחית שבפי הנתבע ("של אביך היתה ולקחתיה הימנו") לא יוכל התובע להפריך בקלות.

אם כך לא מובן כלל כיצד במקרה כזה יועיל המיגו כאומדנא שהנתבע דובר אמת. האומדנא הרי מבוססת על כך שיכול היה לטעון טענה שמבחינתו היא יותר פשוטה, אולם במקרה זה עומדות לעינינו סיבות ברורות שבגללן יעדיף הנתבע שלא לטעון את הטענה האלטרנטיבית (להד"ם). בסוגיות נוספות ובראשונים מצאנו בהקשרים דומים להקשר הנ"ל מיגו המועיל לטוען, וזה מקשה על הבנת מיגו כאומדנא בלבד.

ב. את הדוגמה השנייה ניתן למצוא בהלכה הקשורה לדיני "טענינן ליתמי" (דינים אלו עוסקים במצבים שבהם יתומים נוטלים חלק בדין מסוים, ומכיוון שהם לא יכולים לטעון טענות ביחס לנכסי אביהם, בי"ד טוען טענות במקומם). מדובר בסיטואציה שבה יתומים עומדים מול תובע הבא אליהם מכוח טענות שהיו לו כלפי אביהם. בין השאר אנו טוענים ליתומים טענה שאביהם היה זוכה על ידה רק מפני שהיה לו מיגו אילו היה טוען אותה.[1] מכיוון שהנתבעים (היתומים) אינם פוצים את פיהם - כיצד אפשר לדבר במצב כזה על אומדנא היוצרת נאמנות?!

נוסף על כך, לפי חלק מהראשונים בי"ד טוענים ליתומים את הטענה שבאמירתה היה לאביהם מיגו גם כאשר הם עצמם (או לחלופין בי"ד עבורם) אינם יכולים בשום אופן לטעון את הטענה האלטרנטיבית.[2]

ג. ישנם מקרים שבהם אנו "מעבירים" נאמנות מהטענה האלטרנטיבית לטענה הנוכחית רק באופן חלקי ("מיגו לחצי טענה") ולא נפרטם כרגע. הבנת מיגו אך ורק כאומדנא תעורר במקרים אלו קושי ברור - או שהאדם שבפנינו נאמן מכוח האומדנא או שלא, איך יכולה להיווצר על ידי אומדנא נאמנות חלקית?!

מיגו ככוח טענה

 מתוך הקשיים הנ"ל אנו מגיעים למשמעות נוספת שניתן למצוא באחרונים לדין מיגו ומקובל לכנותה "מיגו ככוח טענה". בניסוח שבדרך כלל ניתן למצוא באחרונים[3] נראה שהנתבע זוכה על ידי טענתו הנוכחית רק מכיוון שאילו היה טוען את הטענה האלטרנטיבית היה זוכה. זאת אומרת שכאשר הוא טוען טענה מסוימת אנו מעניקים לו את הכוח שהיה לו אילו היה טוען טענה אחרת.

אפשרות זאת נראית תמוהה ביותר. לא רק שלא ברור מדוע מעניקים לו בטענה זו כוח שהיה לו אילו היה טוען טענה אחרת, אלא שהענקת כוח זו היא לכאורה חסרת היגיון לחלוטין. הסיבה שבגללה הנתבע זקוק למיגו היא שטענתו הנוכחית כרוכה בבעיה שלא הייתה קיימת אילו היה טוען את הטענה האלטרנטיבית. אם כך כיצד אפשר להתעלם מבעיה שנוצרה דווקא משום שלא טען את הטענה האלטרנטיבית?!

עיון בהלכות טוען ונטען

לפני שננסה להסביר כיצד פועל מיגו כיוצר כוח טענה, נעיין תחילה בדברי הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (ו, א):

בעלי דינין שבאו לבית דין טען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלויתיו או שהפקדתי אצלו או שגזל ממני, או שיש לי אצלו בשכר וכן כל כיוצא בזה, והשיב הנטען ואמר איני חייב כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר אתה טוען, אין זו תשובה נכונה אלא אומרים בית דין לנטען השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו ואמור אם לוית ממנו אם לא לוית, הפקיד אצלך או לא הפקיד, גזלתו או לא גזלתו, שכרתו או לא שכרתו, וכן שאר הטענות, ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו, שמא טועה הוא בדעתו ויבא להשבע על שקר שהרי אפשר שהלוהו כמו שטען והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו במתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב, לפיכך אומרים לו היאך תאמר איני חייב כלום שמא אתה מתחייב מן הדין לשלם ואין אתה יודע, אלא הודע לדיינין פירוש הדברים והם יודיעוך אם אתה חייב או אין אתה חייב.

עד כאן הדברים ברורים - יש חשש שהאדם יישבע לשקר בגלל טעות בהבנת המציאות או שכחה וכדו' ולכן בי"ד דורשים ממנו לפרט את טענותיו.

ממשיך הרמב"ם:

ואפילו היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו - מפני שלא היו דברים מעולם או מפני שהיו והחזרת לו, שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכל מקום.

בקריאה ראשונה, מעלים הדברים האחרונים שני קשיים עיקריים:

א. נראה מהדברים שטענת החכם, שהוא לא רוצה לפרט את טענותיו מחשש שיסתבך ויידרש לראיות שאולי לא יוכל לספקן, היא טענה לגיטימית. ואולם איזו מין טענה היא זו?! אם המקרה הנדון הוא מקרה שבו מוטל על הנתבע להביא ראיות - כיצד נפטור אותו בטענה שאינו רוצה להסתבך?!

ב. מה פשרה של ההבטחה שבי"ד נותנים לו שלא יפסיד מכך שיפרוט את טענותיו?! אם טענותיו תעמדנה אותו בסיטואציה שבה ללא הבאת ראיות הוא יתחייב בדין, כיצד יוכל בי"ד לזכותו ללא הבאת הראיות הנדרשות?!

היה מקום להסביר שבי"ד אומרים לו שלא יפסיד מפני שתיווצר עבורו אומדנא שתעניק לו נאמנות, אבל נראה ברמב"ם שמדובר במשהו מהותי יותר המאפשר לנו להבטיח לו שלא יפסיד על ידי פירוט טענותיו - "שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכל מקום". נראה שמדובר בעיקרון הלכתי המעניק לאדם את הכוח שהיה לו אלמלא פירט את טענותיו. צריך להבין כיצד עיקרון זה פועל.

הסבר למיגו ככוח טענה

ננסה להבין כיצד פועל מיגו ככוח טענה, ומתוך כך נוכל להבין את דברי הרמב"ם. כאשר אדם טוען טענה המאלצת אותו להביא ראיה, בעצם אנו אומרים שיחסי הכוחות שנוצרו בין התובע לנתבע בעקבות העלאת הטענות על ידי שני הצדדים הם שהנתבע נמצא בעמדה שבה הוא יפסיד בדין ללא הבאת ראיות. במונחים משפטיים - אף על פי שבמבט פשוט הנתבע הוא המוחזק והתובע בא להוציא ממנו, והמוציא מחבירו עליו הראיה מבחינה מהותית נחשב בנסיבות אלו דווקא התובע כ"מוחזק", והנתבע כ"מוציא". לתובע יש זיקה ראשונית לממון יותר משיש לנתבע.

אם לא יתרחש שום דבר, יזכה התובע בממון שעליו מתווכחים הצדדים, וזה מאפשר לנו להגדיר אותו כבר עכשיו כמוחזק בממון זה (אותו דבר יהיה גם לגבי טענות לא "ממוניות").

בעקבות המיגו התמונה משתנה: יכולתו של הנתבע לזכות בטענה אחרת ללא הבאת ראיות מגלה לנו שיחסי הכוחות בינו לבין התובע אינם כפי שהיה נדמה לנו במבט ראשון. אם ישנה טענה שבעזרתה גרידא היה הנתבע יכול לזכות, וללא הבאת ראיות נוספות לא היה התובע זוכה, הרי שבעצם ניתן להגדיר שוב את הנתבע כ"מוחזק" ואת התובע כ"מוציא". אפשרות הטענה האלטרנטיבית לא מעניקה כוח לטענה הנוכחית אלא מגלה מהם יחסי הכוחות האמיתיים בין התובע לנתבע. מן היחסים הללו נגזר מי מהצדדים יידרש להביא ראיה. לא פרטי הטענה האלטרנטיבית מזכים את הנתבע; עצם יכולתו לזכות על ידי טענה בלבד, מסייעת לקבוע שהתובע הוא ה"מוציא" והנתבע הוא ה"מוחזק", ועל כן זוכה הנתבע בטענתו הנוכחית, ככל מוחזק שזוכה בטענה ותו לא.

כעת אנו יכולים להבין את דברי הרמב"ם. משמעותה של ההבטחה שנותן בי"ד לנתבע היא שאילו הוא היה יכול להיפטר בטענת להד"ם, הרי לא ייתכן שפירוט טענותיו יגרום לשינוי יחסי הכוחות בינו לבין התובע ויאלץ אותו להביא ראיות.

על פי דברים אלו המיגו אינו עוד סוג של ראיה שהנתבע מביא לטובתו אלא עיקרון יסודי באופן ההתייחסות של בי"ד לבעלי הדין. בעזרת המיגו בי"ד משמר את יחסי הכחות הראשוניים בין התובע לנתבע. המיגו אינו מעביר את יכולת הזכייה שקיימת בטענה האלטרנטיבית, אלא מגלה את התשתית שעל גבה קובעים מי זקוק לברר ולהוכיח את טענותיו.

בהמשך דבריו הרמב"ם מביא מקרה שבו נאלץ הנתבע לשלם כתוצאה מפירוט טענותיו. מדובר באדם שטען שהלווה לחבירו; הלה כפר בכך, אך לאחר שהביא התובע עדים שהלווהו בפניהם חזר בו הנתבע והודה שאכן לווה אלא שכבר פרע את חובו. הרמב"ם אומר שאנו לא מקבלים את דבריו "אלא הוחזק כפרן ומשלם". לכאורה לפנינו מקרה שבו הנתבע מפסיד עקב כך שפירט את טענתו ואמר שלא לווה. אלא שמקרה זה מבהיר שפירוט הטענות אינו מאפשר לנתבע להיות בלתי מנוצח. מכיוון שהתברר באמצעות העדים שהאדם שיקר, לא תעזור לו ההבטחה של בי"ד שאין לו מה לחשוש מפירוט טענותיו.

אפשרות ביניים

עד כאן הצגנו שתי אפשרויות להבין את דין מיגו: א. כיוצר אומדנא. ב. כיוצר כוח טענה. ישנה כמובן אפשרות שישנם מקרים שבהם המיגו פועל כך וישנם מקרים שבהם המיגו פועל אחרת. כיצד נדע מתי המיגו מועיל כיוצר כוח טענה ומתי לא?

צריך לחלק בין שני סוגי בעיות שיכולות להתעורר ביחס לטענותיו של בעל דין, ושמחמתן נולד הצורך במיגו:

א. טענה לא סבירה. במקרה זה לא יעזור מיגו ככוח טענה, שהרי הבעיה אינה ביחסי הכוחות אלא בכך שהנתבע טען טענה לא סבירה וזה יצר ערעור בעמדתו. המיגו יוכל אולי להועיל כאומדנא.

ב. טענה היוצרת חובת ראיה. כלומר, טענת הנתבע סבירה והגיונית לא פחות מזו של התובע, אבל היא חושפת נתונים שבהם יש לתובע עדיפות ראשונית - זיקה קודמת לממון - ולכן נדרש הנתבע להביא ראיות לטענותיו, כמו כל "מוציא" שחייב להביא ראיה גם כשטענותיו הגיוניות וסבירות. במקרה כזה מיגו ככוח טענה יכול לעזור ולומר שחובת הראיה מוטלת על התובע ולא על הנתבע.

נחזור עתה לאחת הדוגמאות שהבאנו בתחילת השיעור וננסה לבדוק אם הדברים שאמרנו מיישבים את הקשיים שהעלינו.

המשנה בכתובות (פרק ב משנה א) עוסקת באדם האוחז בקרקע וטוען כלפי חברו: "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו". המיגו נוצר בעקבות כך שהיה יכול לומר להד"ם. כאמור לעיל, במקרה זה לכאורה אין אומדנא משום שהמיגו הוא "מיגו דהעזה", שהרי טענת להד"ם היא טענה בעייתית מבחינתו. ייתכן שהאדם מעדיף, מסיבות שונות, לטעון דווקא את הטענה הנוכחית, ואם כן הוויתור על הטענה האלטרנטיבית לא יוצר עבורו אומדנת נאמנות.

הבעיה המצריכה מיגו במקרה זה איננה טענה לא סבירה של הנתבע, שהרי טענת "לקוחה היא (השדה) בידי" היא טענה סבירה בהחלט. הבעיה היא שהתובע עומד בעמדת כוח - הנתבע מודה כי מולו עומד הבעלים הקודמים של השדה - מרא קמא, ובמצב כזה חובת הראיה מוטלת על הנתבע.

במצב כזה ניתן לומר שהמיגו שיש לנתבע מועיל כיוצר כוח טענה. יכולת הנתבע לטעון להד"ם וכך לסלק מעליו את התובע - לפחות כל עוד אין לו ראיות - מגלה שיחסי הכוחות האמיתיים בין התובע לנתבע הם שהתובע הוא המוציא והנתבע הוא המוחזק. "מוחזקותו" של התובע נשענת אך ורק על דברי הנתבע שהיה יכול לומר אחרת, ולכן אנחנו חוזרים ומגדירים את הנתבע כמוחזק ואת התובע כמוציא.

שטרא זייפא - מחלוקת רבה ורב יוסף

לסיום נבחן את הדברים לאור אחת הסוגיות הקשורות לנושאנו, וננסה לחדד יותר את המשמעות של מיגו ככוח טענה.

בגמרא בבבא בתרא (לב, ע"א) מסופר על המקרה הבא:

ההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? א"ל: מינך זבינתה והא שטרא, אמר ליה: שטרא זייפא הוא. גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו. אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף: אמאי סמכת? אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא.

בתחילה טען הנתבע שיש בידו שטר והוציאו ולאחר מכן הודה שהשטר שבידו מזויף. נראה שרבה זיכה אותו מדין "מיגו" - הוא היה יכול לא להודות שהשטר מזויף.

את טענת רב יוסף ניתן להסביר כך: אין כאן מיגו ככוח טענה. אמנם הנתבע היה יכול לשמור על שתיקה, להמשיך להחזיק בשטר המזויף וכך לזכות בדין. ואולם לאחר שנודע לנו שהשטר שבידו מזויף אי אפשר לומר שידו על העליונה, שהרי ידוע לנו שהשטר שהוא מחזיק מזויף. מיגו ככוח טענה לא מאפשר להסתמך על יכולת טענה אלטרנטיבית כאשר ידוע לנו שהיא אינה אמיתית. אין זה נכון לומר שיחסי הכוחות האמיתיים הם שהנתבע הוא המוחזק שהרי מוחזקתו נשענת על שטר שהוא עצמו מודה שהוא מזויף.

ייתכן בהחלט שרבה מדבר על מיגו המועיל כאומדנא, שכן נראה שאכן יש כאן אומדנא לטובת הנתבע המחזיק בשטר. כך גם נראה מדברי רבה: "מה לו לשקר".

לפי רב יוסף מיגו אולי לא מועיל כאומדנא. אם לא נרצה לומר זאת נוכל להסביר שלדעתו המיגו כאן הוא מיגו שמסייע להוציא ממון מיד מוחזק וייתכן שזה דבר שמיגו אינו מועיל לגביו, כפי שאומרים חלק מהראשונים (שיטת הריב"ם בתוס' בבבא-מציעא ב, ע"א).


*     שיעור כללי שהועבר בישיבה במסגרת לימוד מסכת בבא-בתרא, זמן חורף התשנ"ה.

[1]     מקרה כזה מובא בתוס' בגיטין (דף ב, ע"א ד"ה ואם): "שטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה אבל פלגא דפקדון טענינן להו פרוע הוא לך אף על גב דלא טענינן להו נאנסו משום דאביהם היה נאמן לומר החזרתיו לך במיגו דנאנסו".

[2]     לדוגמה: התובע טוען שהלווה לאביהם כסף ואנו טוענים, במקום היתומים, שהשטר פרוע, והטענה מתקבלת מכוח מיגו: היה אפשר לטעון שהשטר מזויף. המיגו מועיל אף כי מדובר בטענה שאין לה שום ביסוס.

[3]     עיין למשל בקובץ שיעורים בבא בתרא, קמד.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2985

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer