iconקישור לגירסת הדפסה

דחויה והותרה*

הקדמה

בד בבד עם עיסוקו של עולם ההלכה בנושאים הלכתיים רבים, אנו מוצאים עיסוק במצבים שונים שנוצרת בהם התנגשות בין נושאים הלכתיים שונים (כגון פיקוח נפש בשבת), ובמקרים רבים ישנה הכרעה כללית לטובת אחד הנושאים. עיסוק זה מפגיש אותנו עם המושגים "הותרה" ו"דחויה" (המגדירים את האופן שבו נדחה נושא אחד מפני נושא אחר ואת רמת הדחייה) שאת משמעותם ננסה לברר בשיעור זה על פי סוגיות שונות.

כמו כן ננסה להבין מה גורם לתנא או לאמורא זה או אחר להגדיר דחיית נושא הלכתי אחד מפני נושא הלכתי אחר כ"הותרה", ולא כ"דחויה" ולהפך. נראה שאף באחת מן הסוגיות אין עיסוק מפורש בשאלה זו. גם בסוגיות שבהן ישנה מחלוקת בעניין, אין דיון בשורשי המחלוקת.

משמעות המושגים "דחויה" ו"הותרה"

נראה מספר סוגיות הקשורות לנושא זה:

א. יומא ו, ע"ב:

איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור.

יש דין הקובע שקרבנות ציבור קרבים גם אם זה דורש שהקרבתם תיעשה על ידי כהנים טמאים. לגבי דין זה נחלקו רב נחמן ורב ששת האם הטומאה הותרה בציבור או שהיא דחויה.

ממשיכה הגמרא:

היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי. כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא. רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר דחויה היא בציבור ומהדרינן. איכא דאמרי אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר עבדי נמי טמאין דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה.

לפי הלישנא הראשונה בגמרא - כאשר ישנם לפנינו כהנים טהורים וכהנים טמאים כולם מסכימים שהטהורים הם אלה שיעבדו. המחלוקת היא לגבי מצב שבו יש רק כהנים טמאים. לפי רב ששת (הסובר: "דחויה") צריך לטרוח ולהביא כהנים טהורים מבית אב אחר. באופן עקרוני צריך לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע מצב שבו כהנים טמאים עובדים. בלשונו של רש"י: "כל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה".

לפי רב נחמן (הסובר: "הותרה") לא צריך להביא כהנים טהורים מבית אב אחר. לא לגמרי ברור בגמרא האם ישנה טרחה מינימלית שכן צריך לטרוח כדי להביא כהנים טהורים - ייתכן שכן.

לפי הלישנא השנייה - למאן דאמר "הותרה" - כאשר ישנם לפנינו גם כהנים טמאים וגם כהנים טהורים, גם אז הכהנים הטמאים יוכלו לעבוד. לכאורה היה מקום לומר שאפילו במצב שבו רוב הכהנים טהורים גם הטמאים יעבדו, שהרי לפי לישנא זו נראה שהלכות טומאה בקרבן ציבור אינן רלוונטיות כלל וכלל.

למעשה לא נראה כך, גם מסברה אולם בעיקר מסוגיות אחרות. לדוגמה, המשנה בפסחים (עט, ע"ב) אומרת: "נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה". באופן פשוט נראה שכפי שבטומאה של הקהל מדובר דווקא על טומאה של רוב הקהל, כך בטומאה של הכהנים מדובר דווקא על טומאה של רוב הכהנים. אם כן, נראה שלפי הלישנא השנייה רק כאשר רוב הכהנים שלפנינו טמאים רב נחמן מתיר להם לעבוד. ההסבר לכך הוא שהדיון בדחיית הטומאה מפני הקרבן מתחיל רק כאשר ישנה התנגשות בין הטומאה לבין העבודה. כאשר רוב הכהנים טהורים לא אירעה התנגשות כלל, ואין שום סיבה שכהנים טמאים יעבדו. הסתירה נוצרת כאשר רוב הכהנים טמאים ואז אומר רב נחמן: טומאה הותרה בציבור ולכן יכולים הכהנים הטמאים לעבוד, ואין צורך להביא כהנים טהורים מבית אב אחר. זאת אומרת שההבדל בין לישנא קמא ללישנא בתרא הוא במצב שישנם רוב טמאים ומיעוט טהורים. לפי לישנא קמא - נחפש כהנים טהורים נוספים; לפי לישנא בתרא - הכהנים הטמאים יקריבו.

נחזור ללישנא הראשונה. מה ההבדל לפי רב נחמן (הסובר: "הותרה") בין מצב שבו יש רוב כהנים טמאים ומיעוט טהורים, לבין מצב שבו כל הכהנים באותו בית אב טמאים, שאז מתיר רב נחמן עבודה בטומאה? אם הטומאה הותרה למה לא נתיר לכהנים טמאים לעבוד גם כאשר ישנו מיעוט של כהנים טהורים?

נראה לומר דבר דומה למה שאמרנו קודם. לפי לישנא זו, כאשר ישנם כהנים טהורים לפנינו, אפילו מיעוטו של בית האב, לא נוצרה בין הטומאה לבין העבודה התנגשות המצדיקה עבודה בטומאה. ההתנגשות נוצרת רק כאשר כולם טמאים ולפי רב נחמן הטומאה הותרה בציבור והטמאים יעבדו.

ב. הגמרא דנה מספר שורות קודם בהפרשת כהן גדול קודם יום הכיפורים ואומרת:

עד שאתה מפרישהו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת! אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור...

עד כאן עסקנו במצב שבו נוצרת התנגשות בין הטומאה לבין העבודה, וראינו שיש מחלוקת כיצד מתמודדים איתה. בגמרא זו מתחדש דבר נוסף: לפי מאן דאמר "הותרה" - גם כאשר עומדים לפני היווצרות ההתנגשות - לא צריך לנסות למנוע את היווצרותה. מכיוון שטומאה הותרה בציבור לא צריך לנסות למנוע מהכהן הגדול להיטמא (היה מקום לומר שזה פחות מחודש מהדבר הקודם אבל באופן פשוט נראה שיש כאן הרחבה).

האם יהיה מותר גם ליצור כזה מצב באופן פעיל ולא רק לא למנוע אותו? נראה שזו הרחבה לא פשוטה.

הרמב"ן ובעל המאור (שבת קלד, ע"ב) נחלקו בעניין ברית מילה בשבת - האם מותר ליצור באופן מודע מצב שייווצר בו צורך לחלל שבת לשם פיקוח נפש? הדעה שמתירה מאפשרת להיכנס במודע למצב שייווצר בו צורך לחלל שבת ואף ליצור מצב כזה באופן פעיל. על פי הגמרא הנ"ל יתכן שלמאן דאמר "הותרה" (הרמב"ן ובעל המאור לא השתמשו במושגים אלו) גם זה יהיה מותר, אולם הרחבה זו אינה פשוטה ובוודאי שאיננה הכרחית.

ג. יומא ז, ע"א:

על מה הציץ מרצה - על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור ואי סלקא דעתך טומאה היתר היא בציבור למה לי לרצויי?! אמר לך רב נחמן כי קתני הציץ מרצה אדיחיד...

מגמרא זו עולה נקודה משמעותית ביותר לגבי המושגים "הותרה" ו"דחויה". למאן דאמר "דחויה" - התורה התירה במצבים מסוימים לעשות דבר בעל אופי שלילי, אך גם אחרי שהדבר הותר הוא עדיין דורש כפרה (כלומר ריצוי על ידי הציץ). זאת אומרת שהתורה התירה במובן מסוים לעשות עברה.

למאן דאמר "הותרה" - ברגע שהותר מדובר במעשה מותר לחלוטין שאינו נושא שום אופי שלילי; ההיתר הוא מוחלט.

ד. ישנה סוגיה נוספת שעולה ממנה הנקודה הקודמת. הגמרא בפסחים (פד, ע"א) מגדירה קרבן פסח שהוקרב בטומאה כקרבן פסול שמותר לאוכלו (לא ניכנס כאן לפרטי הסוגיה). רש"י (ד"ה האי פסול הוא) מסביר שדין זה נאמר לדעת מי שסובר שטומאה דחויה היא בציבור. זאת אומרת שלמאן דאמר "הותרה", הקרבן שהוקרב בטומאה מוגדר כקרבן כשר לחלוטין, ואין שום הבדל בינו לבין קרבן רגיל שהוקרב בטהרה.

ה. פסחים עט, ע"א: הגמרא דנה בשני סוגי טומאות ביחס לקרבן פסח. כאשר רק הקרבן טמא - זוהי "טומאת בשר" שבאופן עקרוני אסורה בלאו. כאשר האדם המקריב טמא זוהי טומאה האסורה באיסור כרת. רב חסדא אומר שכאשר רק הקרבן נטמא אין היתר לטמאים להקריב: "מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת", והגמרא מוסיפה "אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא בציבור". משמעות הדברים היא שלדעת הסובר שטומאה הותרה בציבור - אם הותר לעבור על איסור לאו ולהקריב בשר טמא, הותר גם לעבור על איסור כרת (!) ולהקריב על ידי אדם טמא. זה כמובן חידוש גדול מאוד האומר שאם טומאה הותרה בציבור ייעשו גם דברים שאינם נוגעים בהכרח לטומאה זו. ברגע שהתרנו הלכות טומאה מסוימות, הופקעו הלכות טומאה לגמרי.

ו. פסחים פ, ע"א:

איתמר היו רובן טמאי מתים ומיעוטן זבים. רב הונא אמר אין תשלומין לפסח הבא בטומאה ורב אדא בר אהבה אמר יש תשלומין לפסח הבא בטומאה.

רב הונא ורב אדא בר אהבה נחלקו בשאלה: כאשר הוקרב קרבן פסח בטומאה והיו זבים שלא היו יכולים להקריב, האם יקריבו הזבים פסח שני? הגמרא תולה את מחלוקתם בשאלה האם טומאה הותרה בציבור או דחויה היא בציבור. רש"י (ד"ה ורב אדא) מסביר שלמאן דאמר "הותרה" - "ומשוינן להו בטהורין ודחו זבין לשני", כלומר קרבן פסח שהוקרב בטומאה למאן דאמר "הותרה", הרי הוא כקרבן שהוקרב בטהרה, ולכן זבים שלא הקריבו יעשו פסח שני. זאת אומרת שלמאן דאמר "הותרה" - עניין הטומאה איבד את משמעותו בקרבן ציבור.

ז. יומא מו, ע"א:

אמר רב הונא תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה. מאי אינו דוחה? רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבה אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת.

רש"י מסביר: תחילתו - הקרבת הקרבן עצמו. סופו - הקטר חלבים ואברים.

מדובר בקרבן התמיד של יום שישי. רב חסדא אומר ש"סופו דוחה את השבת". כלומר איבריו מוקטרים ביום שבת, "ואינו דוחה את הטומאה". רבה אומר שהקטר האיברים "דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת", כלומר האיברים יוקטרו מבעוד יום. הגמרא בהמשך מסבירה את הדעות.

דעת רבה:

טומאה דתחילתו בר מידחא טומאה הוא, סופו נמי דחי; שבת דתחילתו לאו בר מידחא שבת הוא, סופו נמי לא דחי. לרב חסדא לא קשיא - סופו כתחילתו לית ליה. שבת דהותרה היא בציבור - סופו נמי דחי. טומאה דדחויה היא בציבור - תחילתו דעיקר כפרה דחי, סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי.

על פי הסברו של רש"י לסוגיה - לפי רב חסדא הקרבת תמיד בשבת הותרה ולכן יוקרבו בשבת גם חלקים של הקרבן שהקרבתם איננה מעכבת. טומאה דחויה היא בציבור ולכן לא יוקרבו בטומאה איברים שנותרו מהקרבן, וזאת מכיוון שהקרבתם איננה הכרחית.

לראשונה אנו פוגשים בדעה המחלקת בין תחומים שונים ומגדירה אחד כ"הותרה" ואחר כ"דחויה", וזה מחריף את השאלה לגבי יסוד הענין ויידון בהמשך.

שוב אנו רואים שלמאן דאמר "הותרה" - ייעשו בטומאה גם דברים שאינם הכרחיים, כפי שראינו במקור הקודם לגבי טומאת גוף האסורה בכרת.

דעת רבה - רבה אינו אומר במפורש מה דעתו בשאלה אם טומאה "הותרה" או "דחויה". מניסוח הדברים נראה שאפשר לומר שדבריו נאמרים גם למאן דאמר "דחויה". רבה אומר שסופו דוחה את הטומאה מכיוון שתחילתו דוחה את הטומאה. לכאורה קשה - הרי הקטר חלבים ואיברים אינו הכרחי, ואם כך, לפחות למאן דאמר "דחויה" הוא לא היה צריך להיעשות בטומאה?! נראה להסביר כך: לפי רבה הקרבן הוא מכלול אחד, ואם תחילתו ראוי להיות מוקרב בטומאה - גם אם בפועל זה לא נעשה - גם סופו ראוי להיות מוקרב בטומאה.[1]

הסברות לכאן ולכאן

כאמור לעיל בסוגיות לא מובא מקור לדעות השונות, ולכן נראה שצריך לומר שמדובר בשאלה של סברה. למאן דאמר "דחויה" - אמנם התורה התירה לדחות עניין אחד מפני חברו אבל אין לנו בו אלא חידושו, וננסה לצמצם עד כמה שנוכל את הדחייה.

למאן דאמר "הותרה" - אם התורה התירה במצב מסוים לעשות דבר אסור, כנראה שמעשה זה מותר לחלוטין. התורה לא הייתה מתירה מעשה אילו היה בו פן כלשהו של איסור. לכן מובן לחלוטין מדוע קרבן שהוקרב בטומאה מוגדר ככשר ומדוע הוא אינו זקוק לריצוי על ידי הציץ. ההיתר לעשות דברים לא הכרחיים הוא היתר שיש בו חידוש מסוים, אבל זו הרחבה אפשרית. האיסור שהותר - הותר באופן גורף.

לכאורה לפי ההסבר הנ"ל היינו צריכים למצוא אחידות, כלומר מי שאומר "הותרה" במקום אחד, לכאורה היה צריך לומר כך בכל מקום, אבל הרי מצאנו דעה שחילקה בין תחומים שונים! רב חסדא (יומא מו, ע"ב) אומר שהקרבת תמיד בשבת "הותרה" ואילו הקרבה בטומאה אינה אלא "דחויה".

נראה שהסברה לחלק היא זו: כשהתורה אמרה להקריב בכל יום קרבן תמיד, כללה אמירה זו מראש הוראה להקריב גם בשבת. זאת אומרת שהקרבת התמיד בשבת היא דבר שהתורה הגדירה מראש כדבר שצריך לעשותו, ואין מדובר בהתנגשות מקרית שהיינו מעדיפים שלא תתרחש. לפיכך ברורה המסקנה שמדובר בהיתר גמור.[2]

לגבי טומאה - מדובר בהתנגשות שהיינו מעדיפים למנוע את התרחשותה, ולכן כאשר היא מתרחשת - תהיה הדחייה מצומצמת ככל האפשר, והקרבה בטומאה תוגדר כ"דחויה" - אין לך בו אלא חידושו. זאת אומרת שבאופן בסיסי רב חסדא סובר כרב ששת.

ננסה לבחון שתי דוגמאות נוספות:

א. מילה בשבת - מצד אחד אין עניין למול דווקא בשבת, וזאת בניגוד לתמיד. מצד שני ההתנגשות הכרחית שהרי אנשים נולדים גם בשבת, ואין מדובר בתקלה כמו בטומאה. למעשה נחלקו הראשונים - לפי הר"ן מילה "הותרה" בשבת (חידושי הר"ן למסכת שבת קל, ע"א ד"ה מביאו בשבת), ולפי תוס' מילה "דחויה" היא בשבת (שבת קל, ע"ב ד"ה שלא).

ב. פיקוח נפש בשבת - לכאורה על פי הנאמר קודם היינו משווים זאת לטומאה. מדובר בהתנגשות שוודאי היינו מעדיפים למנוע, ולכן היינו אומרים שמדובר בדחייה ולא בהיתר. אמנם, נראה שיש מקום לדון.

התורה אומרת: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה). ניתן להסביר את הפסוק כך: מטרת המצוות היא להביא חיים ולא לפגוע בחיים. המצוות והחיים לא מופיעים כאן כשני ערכים נפרדים, אלא כערכים משולבים. לכן, כאשר מתרחשת התנגשות - החיים עדיפים, מפני שהמצוות עצמן הרי מיועדות להוביל לחיים ולכן ההיתר יהיה מוחלט - "הותרה".

אמנם אפשר להסביר את הדין באופן קצת אחר שיוביל למסקנה ששבת "דחויה" היא מפני פיקוח נפש. מטרת המצוות היא אמנם להעניק חיים ולא לפגוע בחיים, אבל החיים האלה צריכים להיות חיי מצוות, כפי שנאמר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" - (יומא פה, ע"ב). "וחי בהם" - במצוות! זאת אומרת שדחיית המצווה מפני החיים נעשית לשם קיום מצוות נוספות. ממילא זה אומר שהדחייה תהיה מצומצמת ככל האפשר כדי לפגוע פחות ככל האפשר בקיום המצוות שלשמו נעשית הדחייה. שני הערכים אכן משולבים, אך ייעודם - קיום מקסימלי של המצוות. משום כך שבת תוגדר כ"דחויה" בפני פיקוח נפש.


*     שיעור כללי שהועבר בישיבה במסגרת לימוד מסכת פסחים, זמן קיץ התשנ"ה.

[1]     עמדה זו של רבה לכאורה סותרת סוגיה במנחות עב, ע"ב ואכמ"ל.

[2]     יש להעיר כי האחרונים מתלבטים לגבי קרבנות אחרים בשבת.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2653

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer